אני כלואה.
כלואה, עם כל הזכרונות, המחשבות והפחדים.
כמה זמן אני כלואה כאן? אני לא יודעת.
שנה? שנתיים? עשור?
אולי לעולם לא אגלה.
אני לא רואה כלום ולא שומעת כלום.
אני לא מסוגלת להזיז את הגוף בשום צורה.
אין לי שמץ של מושג מה קורה בעולם.
לפעמים אני חושבת שעדיף היה לתת לי למות ולחסוך ממני את הסבל הזה.
אבל עכשיו, כשזה התחיל לקרות, אני כבר לא חושבת ככה.
אני מתחילה להתעלף לשעות ארוכות בלי שליטה.
אני מנסה להחזיק מעמד, להישאר בהכרה, אבל הרעל שבכלאי הורג אותי לאט לאט.
אני כבר מתכוננת לסוף.
אני מתפללת שאגיע לאליסיום בסוף חיי.
ובסופו של דבר אני שומעת קול, אבל לא קולו של המוות.
קול מוכר עד כאב, קול בשבילו נלחמתי את קרבי האחרון.
"תאליה?" אני שומעת את אנבת' לוחשת בהלם.
|