זרתות כרותות

© ויתור זכויות להנס אוגוסטו ריי ולריק ריירדן.

"אאו," ציין בן האדס הצעיר. "אאו. אאו."
היום של טד שאקלפורד לא התחיל בסימן חיובי.
הוא בחן את ידיו המדממות, במקום שבו האצבע החמישית מהאגודל קבעה את משכנה, לפני שהיא נפרדה ממנו. חוץ מהגבהת ספר תורה או חיטוט באוזן, לטד לא היו יותר מדי סיבות להשתמש בזרת שלו, והוא השתדל לא להתלונן על כך.
טד כבר דמיין בעיני רוחו את אימו מצקצקת בלשונה.
"אמרתי לך שהדוכנים האלה לא יביאו לך שום תועלת," היא ודאי הייתה אומרת. "אתה סתם תסתובב שם ביריד ותעשה צרות."
לסבול את הנזיפות שלה היה דבר אחד, אבל משהו בעובדה שהיא הייתה צודקת לא עודד את טד לחזור בידיים ריקות. הוא היה חייב להוציא משהו מכל הסיפור הזה.
"עוד סיבוב?" שאלה האישה הקשישה, שרעלה הסתירה את רוב פניה. "קרנבל המוות יישאר פתוח רק עד היום בערב."
המכשפה טילטלה מול עיניו של טד את בובת הקוף הפרוותית. טד הביט בהשתקפותו דרך עיניו דמויות החרוזים של הפרס; הוא לא הולך לחזור ככה הביתה.
"בסדר," טד נאנח. "אפשר לחזור שוב על החוקים?"
"ודאי," הזקנה השתעלה, לא טורחת להצמיד אף אחד משרווליה הכהים כנגד פיה. לאנשים מתים יש סטנדרטים נמוכים. "ברוך הבא ליריד השנה של שדות אספודל!"
"לא, אל תחזרי על הכול," גנח טד, אבל המכשפה כבר הייתה בשוונג.
"כמו כל שנה, אנחנו, נשמות שעבר זמנן, מאפשרות לבניו של האדס לבקר כאן ולנסות את מזלם עם שלל משחקי המזל והדוכנים שהן טרחו לארגן. השנה היריד הוא בסימן מוות! טוב, היריד הוא תמיד בסימן מוות."
"את יכולה לדלג לעניין של הדוכן שלך?" שאל טד בתקווה.
"טוב," רטנה בעלת הדוכן, ממלמלת מתחת לשפמה משהו על אנשים חסרי סבלנות. "הדוכן שלי נקרא סחר באיברים. כל אחד בתורו מוזמן לנסות לקלוע לאחת מהמטרות ואולי לזכות באחד מהבובות החמודות שלנו!" המכשפה החוותה את ציפורניה הארוכות לעבר תצוגה של בובות עם עיניים שטופות דם. "אבל אם כמובן אתה נכשל, עליך לוותר על אחד מן האיברים שלך," היא הרימה את ידה הגרמית, והסכין המוארכת בידה ניצנצה יותר מאי פעם.
טד בהה בזרתותיו החסרות, ואז הרים את עיניו אל השלט הגדול שהתנוסס מעל הדוכן, שאת תוכנו הדיסלקציה שלו הקשתה עליו לקרוא.
"איבדת בינתיים שתי זרתות," ציינה האישה כאילו זה עניין של מה בכך. "אבל אתה יכול להשתתף עוד כמה פעמים שתרצה, או לפחות עוד רמ"ח פחות פעמיים."
טד דמיין את הקמיצה שלו לבדה מול הדוכן, מנסה להשיב את כבודו של בן האדס פעם אחת אחרונה.
הוא ניער את עצמו מהמחשבה הזאת. אין סיכוי שהוא יהיה כזה גרוע.
"אוקיי, נראה לי שאני מוכן," אמרה טד, מנסה לשמור על קור רוח.
"אתה רשאי לנסות," המכשפה התקשתה להסתיר את החיוך הרחב שהתפשט על פניה המיובלים. היא הושיטה אליו את הקשת העשויה מעץ ערבה. "יש לך הזדמנות אחת," פתחה, מניחה על השולחן חץ מוארך בעל חוד אכזרי למראה, "לפגוע באחד משלושת המטרות האלה," היא הצביעה על המטרות, שהיו למעשה שלושה אנשים עגומים למראה, כמעט אפורי עור, שקצה אפה היה צבוע באדום ולבן - ממש כמו מטרה אמיתית.
המכשפה נקשה באצבעותיה.
"קדימה, אין לי את כל הזמן שבעולם," היא הטתה את ראשה וחייכה בחביבות מזויפת אל בני האדס שעמדו מאחוריי בתור.
טד הרים את החץ וייצב אותו על החוט של הקשת. הידיים שלו רעדו מעט כשהוא מתח את הקשת, שהתעקמה מעט בתגובה; הזרת החסרה גם לא ממש עזרה לו עם האחיזה. חבל שהוא לא בן אפולו.
ווש!
החץ לא עף לכיוון שטד ציפה אליו, אבל הוא כן היה קרוב למטרה השמאלית ביותר, ואפילו היה פוגע בה ישירות אם הגבר לא היה מטה את ראשו ברגע האחרון.
"שיט, שכחתי שאלה מטרות זזות!" רטן טד.
"בעיה שלך," נהמה המכשפה. "ועכשיו, אתה הולך לבהות במטרה הזאת כל היום או שאתה מתכוון להגיד לי על איזה איבר אתה מוותר?"
טד בלע את רוקו והביט באצבעות רגליו, שעדיין נותרו בריאות ושלמות. עדיין.

זה היה שווה את זה.
טד שאקלפורד אומנם חזר מיריד שדות אספודל ללא כל זכר לזרתות בזוג ידיו ורגליו, אבל הוא לפחות הוא לא הגיע בידיים ריקות. בידו הפצועה של בן האדס הוא לפת בובת קוף חיוורת ופרועה, צד שני ראוי לעסקה.
"היית מאמין שהצלחתי סוף סוף לזכות השנה, פרדריק?" התרברב טד בעיני חברו החדש הפרוותי והדומם.
"לא, וקוראים לי בכלל ג'ורג'," ענה הקוף.
טד כמעט הפיל את הבובה שלו לרגלי המאבטח בבדיקה הבטחונית בכניסה לשאול.
"א-אתה מדבר?" הוא אמר בהשתהות.
"מה אתה חושב, שזאת פאטה מורגנה?" צחק הקוף בקול צורמני.
טד כמובן ידע שזו לא פאטה מורגנה, כי כמו שכל בן אדם שלישי יודע, פאטה מורגנה לא משפיעה על חוש השמיעה.
"שנייה," טד העביר את הבובה החיה שלו בבדיקת החפצים, וחלף על פני המאבטח בחיוך מרוגז.
הקוף המתין לו כבר בצד השני. הוא נראה שונה; יותר חי; פחות שטוף דם.
"אתה יודע ג'וזף-"
"-ג'ורג'."
טד חייך.
"נראה לי שאנחנו הולכים להיות חברים מאוד טובים."

וכך גדלו השניים ביחד בעל כורחם. לימים קנה לעצמו טד כובע צהוב כדי שלא ישימו לב לזרתות החסרות שלו, ונקרא האיש עם הכובע הצהוב (כי מי יטרח לקרוא לו בשם ארוך כמו טד שאקלפורד); לג'ורג' הוצמד השם ג'ורג' הסקרן, כי מה לעשות שאחרי חיים על מדף בדוכן חשוך מתחת לאדמה, כל דבר אחר יסקרן אותך.

איש לא ראה אותם מאז.

הפאנפיק דורג PG מטעמי נוחות.