ווינ - גאר - דיום

אוווווקי. קודם כל, ויתור זכויות לרולינג שיצרה את העולם המדהים הזה. ולקב"ה שנתן לה ולי את הרעיונות.

שתיים, תגובות. דחוף. בבקשה. אין לי איומים, אבל פשוט יהיה ממש נחמד! תכתבו כל מה שאתם חושבים. תגובות בונות, הערות, הארות, בקשות, מחשבות, התעצבנויות. תגובות.

שלוש, הפאנפיק הזה מחולק לשלוש לשם הנוחות. לא חילקתי ממש לפרקים, זה פיקצר, אבל ככה היה לי נוח לכתוב. כלומר, תיקון - חילקתי לשלוש אחרי שכתבתי, ואז הקלדתי את זה.

מחקתי את ארבע כי הוא חתיכת ספויילר.

אני אשמח אם תבקשו המשך למרות שזה פיקצר, כי זה ירומם לי את המצברוח ו - אולי! יעשה לי חשק לכתוב עוד פאנפיקים ולהעלות.

בכל מקרה, גם אם מכל החפירות גמרתי לכם את החשק לקרוא, תהנו - ואל תשכחו להשאיר תגובה.

anyway, בהנאה.

פרק 1: הקדמה

הרמיוני כעסה על התאומים שניסו את הסוכריות על תלמידי שנה ראשונה.

"מה תעשי? תכריחי אותנו לכתוב שורות?" לגלג אחד התאומים.

"לא! אני אכתוב לאמא שלכם!"

"את לא יכולה לעשות את זה."

"שוויצרית, גאון וקרצייה!" אמר פרד בכעס מאחורי גבה המתרחק, אבל דבריו נבלעו בתוך מערבולת רוחות, שסחפה את התאומים - ולפתע הם מצאו את עצמם באולם הגדול.

השולחנות הארוכים נשארו במקומם, אבל כל השאר השתנה.

התלמידים היו אחרים לגמרי. רב המורים השתנו, מלבד דמבלדור ועוד כמה. התאומים הסתכלו סביבם.

"הי! תסתכל! גם הארי הגיע לכאן איכשהו!" קרא ג'ורג'. "אבל הוא נראה צעיר יותר… תלמיד שנה ראשונה…"

"גם אתה נראה קטן יותר. אבל אני לא בטוח שזה הארי,"

"וואו, אנחנו בשנה ראשונה! אבל לאיפה הגענו?"

פרד עוד הסתכל על הארי. "'סתכל, העיניים שלו חומות… ואיפה הצלקת?"

התאומים הסתכלו עליו, ואז אחד על השני, ואמרו ביחד: "ג'יימס."

פרק 2: הרמיוני?!

שיעור הלחשים היה משעמם, הרי הם למדו אותו כבר, אז פרד וג'ורג' החליטו לחקות את שיעור הלחשים של רון. פרד שיחק את רון.

"ווינגארדיום לביוסה!" הוא קרא, מנופף בידיו.

ג'ורג' הכונן לחקות את הרמיוני המטיפה לו, אבל קול נוסף התערב מהשולחן הסמוך.

"אתה מבטא את זה לא נכון;" אמר לופין. "אומרים וינ - גאר - דיום לב- יו - סה, תעשה 'גאר' ארוך כמו שצריך!"

פרד וג'ורג' בהו בו, ואז אחד בשני, ושוב בו, ואז פרד החליט להמשיך בהצגה.

"אם אתה כל כך חכם, אולי תנסה את זה אתה?"

"בסדר," אמר לופין והוציא את שרביטו. הוא הצביע על הנוצה. "ווינגארדיום לביוסה!"

הנוצה החלה לרחף סביב הכיתה, והפרופסור פליטיק צייץ:  "ראו! האדון לופין עשה זאת!"

ג'יימס וסיריוס הביטו בלופין בעצבנות, ומיהרו להוציא את שרביטיהם.

התאומים בהו ברמוס.

"מה?" הוא שאל בהתרסה.

"נו נו, בנים, אתם מתאמנים?" הפרופסור פליטיק התקרב אליהם. "תראו לי איך אתם מצליחים."

במחשבה שלא יהיה נבון להצליח בניסיון הראשון - או השני, התאומים בכוונה נכשלו.

"אם כך, שיעורי בית -"

"לא לא! פרופסור, הנה, תראה -"

ולפתע, שניהם הצליחו להרחיף באופן מושלם.

כשיצאו מהשיעור, לופין ניגש אליהם במבט חמור.

"זה לא היה בסדר האופן שבו אמרתם לפרופסור פליטיק שלא -" הוא נעצר לאור המבטים שננעצו בו.

שני  התאומים היו עם פרצופים מרוחים על הפנים.

הם הביטו אחד בשני ופרצו בצחוק.

"מה?"

לאחר שהם נרגעו, ג'ורג' אמר: "אתה היית אוהב את הרמיוני."

לופין נראה פגוע. "מי זו הרמיוני?"

"מכרה שלנו." אמר פרד. "אתה עוד תכיר אותה…"

"אתם פשוט אותו הדבר."

"הרמיוני גריינג'ר, תזכור."

"מכרה שלכם?" שאל לופין בבלבול.

"כן," אישר ג'ורג'. "אתה יודע…"

"שוויצרית -" אמר פרד.

"גאון -"

"וקרצייה."

אבל לופין מעולם לא שמע את דבריו האחרונים של פרד, כי מערבולת רוחות סחפה אותם יחד עם התאומים ישר להווה, לנקודה בה עזבו.

ושלושתם - לופין, פרד וג'ורג' - תהו לעצמם, אם היה זה חלום.

פרק 3: פרופסור לופין

ובאותו הוגוורטס, בכיתה אחרת ויותר מ 20 שנה אחרי אותו שיעור לחשים, המורה קרא את שמות התלמידים המצפים בקוצר רוח לתחילתו של שיעור.

"גריינג'ר, הרמיוני." משום מה השם היה מוכר לו, למורה.

ידה של אחת התלמידות עלתה לאוויר. מראה התלמידה לא היה מוכר לו כלל וכלל, אבל השם כן. הוא לא זכר מאיפה.

אחרי עוד כמה דקות -

ידה של הרמיוני קפצה מעלה בהתלהבות בפעם השניה.

לופין חייך לעצמו. הרמיוני הזכירה לו תלמיד אחר, שידו תמיד קפצה עוד לפני כל הכיתה לכל שאלה של מורה.

"אתה היית אוהב את הרמיוני."

   מי אמר את זה? מתי? זה זיכרון, זיכרון רחוק…

"מי זו הרמיוני?"

"מכרה שלנו. אתה עוד תכיר אותה…"

שיעור לחשים, שנה ראשונה… אחרי השיעור…

רגע - זה לא הגיוני.כשהוא היה בשנתו הראשונה, ההורים של הרמיוני אפילו לא התחתנו, ווודאי שאף אחד לא הכיר אותה.

"אתה היית אוהב את הרמיוני."...

אולי קרוב משפחה שלה? אבל לא, הרמיוני היא בת מוגלגים…

ואז הסיפור שב ועלה בזכרונו:

שיעור לחשים בהרחפת חפצים. שני ג'ינג'ים זהים ומעצבנים העמידו פנים משום מה שהם לא יודעים לעשות את הקסם. הם היו לגמרי המומים שהסביר להם איך לעשות את הקסם, וצחקו כשהעיר להם על שהעמידו פנים.

"אתם פשוט אותו הדבר."

אחר כך, הם נעלמו. כאילו רוח סחפה אותם משם - והם כבר לא היו.

"הרמיוני גריינג'ר, תזכור."

ואולי זו בכל זאת הילדה שעומדת מולו ונראית מאוכזבת כי לופין בחר בהארי לענות על השאלה השנייה - למה יש לכיתה יתרון על הבוגארט?

אולי - כמה מופרך - השניים הגיעו מהעתיד?

שני ג'ינג'ים זהים… נשמע כמו התאומים וויזלי. פרד וג'ורג'?

"אתה עוד תכיר אותה…"

ככל שהדבר מגוחך, נראה היה שהתאומים הגיעו מהעתיד - ההווה של עכשיו.

לופין החליט לישון על זה לילה.

… וכשהתעורר, חשב, בפעם השנייה, שכל זה היה חלום.

הסוף!