?do you wanna build a werewolf

הי

ויתור זכויות לרולינג ולרוברט לופז וקריסטן אנדרסון-לופז.

 הפאנפיק נכתב לצורך הנאתי האישית, ולהנאתכם.

הערה קטנה - רוב הפאנפיק הייתי שקועה במצב רוח אחד, אחר כך קצת השתנה אז תסלחו אם הסגנון משתנה.

ו...תגובותתת מכל הסוגים.

"רמוס?"

דפיקות נשמעו על הדלת. טאק טאק טקטק טאק.

זה היה היום הראשון של השלג. היום הזה עורר זכרונות יפים וישנים, שהיו ואינם עוד.

"אתה רוצה לבנות איש שלג, כמו שעשינו פעם?

לא ראיתי אותך כבר שנים, מאז הנשיכה אתה רק מסתגר מאחורי הדלת, צא קצת החוצה, תפסיק לקרוא, תביט לשמיים, תגיב, אני מרגישה כאילו אתה כבר לא נמצא כאן.

היינו משחקים פעם יחד, צוחקים, אני זוכרת ולא משנה כמה קטנה הייתי, ועכשיו אתה רק קורא, הלוואי שתספר לי למה, אתה לא מבין, הנשיכה היא לא סיבה שלא תחיה, ואם אתה לא חי אז גם אני לא."

מה היא רוצה ממנו, היא רק מכאיבה לו יותר, כאילו זה לא מספיק הנשיכה, הוא לא יכול להשתובב כמו ילד קטן, זה לא מגיע לו.

"רמוס, בבקשה, תענה לי. אתה רוצה לבנות איש שלג? זה לא חייב להיות דווקא איש שלג."

"לכי, אנה."

"אוקי, להתראות…" הוא לא מבין, הוא מסלק אותה כל פעם מחדש, הלוואי שהיה מפסיק להעמיד פנים שהוא בן עשרים לפחות.

הוא רק קרא, כל היום, והנה חלפה לה שנה, ושוב השלג בפתח…

"אתה רוצה לבנות איש שלג?"

הוא לא ענה. הוא לא יכל לענות. זה כאב מידי.

"או אולי… אולי נעשה חיים משוגעים, נעמיד פנים שאנחנו ילדים קטנים, נשחק בתוך הבית. בחייך, אבא ואמא לא כאן, ואם הם יחזרו כשאנחנו נהיה באמצע הם יוכלו לתקן את כל הבלגן בקסם."

אין תגובה.

"משעמם, אני מתחילה לדבר לתמונות, כן, עד כדי כך. הי, דמבלדור."

היא השתגעה?...

…

"ממש משעמם כאן, אבא ואמא בעבודה, אתה סוגר את עצמך במעצר בחדר, ולי נשאר רק לראות איך המחוגים של השעון זזים ימינה. 

פלאק, פלאק, פלאק."

היא מכאיבה לו, היא גורמת לו לחשוב על כמה צרות יש בזה שהוא ננשך. עכשיו גם אחותו המאומצת, מתחילה לדבר אל תמונות ולהסתכל על השעון. לו רק הוא לא היה שם…

והנה, שוב החורף, והשלג מתחיל לרדת, ולהיתפס, ולעלות בשכבות.

"רמוס?" טק טק טק טק טק.

כמה שהקול שלה עצוב וכואב.

"בבקשה, רמוס, אני יודעת שאתה שם. אני יודעת. אפילו אבא ואמא לא מבינים למה אתה מסתגר, יורד רק לארוחות.

הם תומכים ועוזרים, ואני מנסה, אבל אתה באמת לא יוצא מהספרים שלך, הלוואי שתתן לי - אין לך מושג כמה אני רוצה, רק להיכנס. רק תן לי להיכנס…

יש לנו רק אחד את השני, אבל אתה לא נותן לי להיות שם בשבילך, ואתה לא מוכן להיות שם בשבילי, ומה אני אעשה? מה אתה רוצה שאני אעשה???"

דממה.

"אתה רוצה לבנות איש שלג?..."

רמוס שכב בחדרו לבד, רכון מעל לספר אבל לא קורא אותו, עיניו מוצפות דמעות והוא רוצה רק שאנה תעזוב אותו, ולא לחשוב על כל האנשים שהוא מכאיב להם, בהיותו אדם זאב.

והשלג המשיך לרדת.

"רמוס… בבקשה תפתח לי."

זו לא היתה תחילתו של החורף, למעשה היה זה קיץ, אבל לאנה היה משהו חשוב למסור לרמוס. בידה היא החזיקה מעטפה, שאותה נתנה לה אמא כדי שתיתן לרמוס. על המעטפה היה ציור של ארבע חיות המקיפות אות H גדולה.

המעטפה של הוגוורטס.

אבל אנה התכוונה לגרום לו לצאת בלי שידע שהיא אוחזת בידה את ההזמנה לבית הספר. פעם אחת, שיסכים לציית לה ויצא.

"רמוס…"

הוא לא ענה. הוא היה עקשן כמו אבן, אבל היא תהיה עקשנית ממנו.

"רמוס אני צריכה שתצא."

שקט.

"אנה? את מביאה לו?" זו היתה אמא. אנה נאנחה. פעם אחרונה.

"רמוס צא, יש לי משהו ממש חשוב להגיד לך, בבקשה."

אבל לא. "לכי, אנה."

"אני לא אלך, תקשיב למה שאני מנסה לומר לך, רק צא לרגע!"

הקולות היחידים שנשמעו היו של הכביש בחוץ.

אנה פרשה את הקלף האחרון.

"רמוס זה המכתב מהוגוורטס."

הייתה שתיקה של תדהמה, ואז רמוס אמר:

"מה?"

"המעטפה של הוגוורטס. צא."

"אבל… הבעיה שלי…"

"דמבלדור מצא פיתרון."

היתה דממה מופלאה, ואז רמוס פתח את הדלת ויצא.

אנה כבר לא היתה שם. היא השאירה את המכתב והלכה.

זה היה כואב. רמוס לא היה מוכן להישמע לקריאתה במשך שנים, אבל פתאום המפתח מסתובב בגלל איזה מכתב מטופש.

הוגוורטס חשובה לו יותר ממנה.

השלג נערם שוב.

אנה הצמידה את ידיה לחלון. רמוס יחזור עוד מעט לחופשה, אבל לא היה לה אכפת. היא כעסה עליו.

הבעיה היתה, שלא היה כמעט מי בבית שינחם אותה, וינסה להסביר למה בעצם רמוס התנהג כך. אז היא כעסה עליו.

"בשבילי?..."

היא התקבלה להוגוורטס. נראה שהיתה מכשפה אף שהיתה מאומצת, אפילו שהם לא ידעו מי הוריה הביולוגיים.

ועכשיו צריך ללכת להביא את המכתב לרמוס.

הוא היה בחדרו, כרגיל, וההבדל היחיד היה שהיה לו חיוך על השפתיים.

מבחינת אנה זה לא היה שינוי כזה גדול.

"רמוס, פתח לי."

"אה - אני קצת עסוק עכשיו, אנה."

היא נשפה בשקט בכעס. 'עסוק', הוא בטח סתם כותב מכתב לאחד החברים החדשים שלו.

"אוקי, זה סתם המכתב של הוגוורטס, ודרך אגב גם אני התקבלתי." היא הסתירה בקולה את ליבה השבור.

היא הלכה, ומאחוריה שמעה את המפתח המסתובב במהירות ואת הדלת נפתחת.

'עסוק'. בטח.

היא נסעה להוגוורטס. היא התמיינה לגריפינדור. היא נהנתה מאוד. היא למדה המון, כיאה לבת לופין. היו לה חברות. והיה את רמוס.

עכשיו, במקום קירות ותקרת האבן, דלת העץ ומפתח המתכת במנעול, היו לו קירות, תקרה, דלת ומפתח, שהיו, מה שהיה יותר גרוע אפילו מקירות אבן, החברים שלו.

הוא התעלם ממנה כמעט לגמרי.

אביב. קיץ. סתיו. חורף.

שלג.

היא לא טרחה לשאול, ואולי לא העזה בכלל, ובכל מקרה היא ידעה שרמוס יענה לה לא. אם הוא יטרח בכלל לענות.

היא רצתה לבנות איש שלג.

זה היה בקיץ, בסוף השנה הרביעית שלה ולפני השנה החמישית שלה. החברים של רמוס הפכו את עצמם באותה שנה לאנימאגים - היא ידעה כי היא יודעת הכל על רמוס, אם היא רק רוצה בכך. אל תשאלו איך. ההורים היו בעבודה. רמוס היה בחדרו.

עדיין.

הא רתחה עליו, ואף אחד לא הבחין בכך ולא ניסה לשכח את כעסה. היא שנאה את רמוס.

אבל היא אהבה אותו. היא הייתה אחותו, והיא אהבה אותו.

"רמוס."

שקט. אפשר היה לחשוב שהוא לא פה. אפשר היה לשמוע רעש של מכוניות מבחוץ.

אני מרגישה כאילו אתה כבר לא נמצא כאן.

"רמוס?" טק טק טק טק טק.

"בבקשה, אני יודעת שאתה פה, אין טעם להעמיד פנים שלא. אף אחד כבר לא שואל לאן הלכת, כי שאלנו כבר כל כך הרבה פעמים בלי לקבל תשובה. יש לך חברים. יש לך ביטחון. אז למה אתה ממשיך להסתגר? למה אתה לא יוצא מידי פעם, לראות שמש, להביט לשמיים?"

מה היא רוצה ממנו? היא רואה אותו בחוץ כבר ארבע שנים, למה היא מנסה להמשיך להכאיב לו? הוא כבר הרבה פחות מפלצת, גם אם הוא עדיין עובר שינוי פעם בחודש.

"יש לי חברות, משפחה, אבל אף אחד לא מנסה לתמוך בי, לעזור, כי הם לא יודעים כמה אני שבורה.

אתה לא נותן לי להיכנס. לא נותן לי לראות מבפנים, אני נשארת בחוץ, איפה שהנחת אותי. רק - רק תן לי להיכנס! בבקשה!"

מה לכל הרוחות היא מנסה לעשות? לגרום לו לבכות?

"בבקשה, אין לי אף אחד אחר, זה רק אתה, אולי לך יש חברים אבל לי זה לא מספיק. אני המשפחה שלך, אבל אתה שכחת את חשיבותה של המשפחה, אולי הזאב לקח לך את זה יחד עם הנשיכה.

אבל לי יש רק אותך, רק אותך, ו - בבקשה - מה אני אעשה עכשיו?"

הוא הרים את מבטו ובהה בדלת. מה היא מנסה לומר?

???

"אתה רוצה לבנות איש שלג?"

מה?...

"רמוס צא, זה המכתב מהוגוורטס."

זה לא היה המכתב מהוגוורטס. היא אמרה את זה כדי לגרום לו לצאת מהחדר. וזה עבד.

אחרי כמה שניות של שקט, המפתח הסתובב והדלת נפתחה. רמוס נראה מופתע מעט, כי עד עכשיו אנה נהגה להשאיר את המכתב וללכת. עכשיו היא לא הלכה, וגם לא נראה שהיא מחזיקה מכתב.

"מה - איפה -?"

"אין שום מכתב, עבדתי עליך, יא חתיכת פתי מגעיל." היא אמרה ושלבה את ידיה. "זו רק אני, רק אני, האחות הקטנה והמאומצת שלך." את המשפט האחרון היא אמרה בארס כה רב שהוא נרתע מעט. היא גלתה שזה מביא לה סיפוק.

"אתה מוכן לצאת מהחדר רק בשביל מכתב. לא משנה כמה אני מבקשת, מתחננת, מנסה להסביר, אתה לא יוצא. רק משפט אחד פשוט יוציא אותך, והמשפט הזה חייב לכלול את המילים 'מכתב מהוגוורטס'." היא נשמה עמוק ואז צעקה, "אני שונאת אותך!" ורצה לחדרה, טורקת מאחוריה את הדלת ומשאירה את רמוס נדהם, מתחיל להבין את מה שאמרה לו קודם, מתחיל להבין שהיא באמת היתה צריכה אותו, ולא רק נסתה לגרש את הזאב או משהו טפשי כזה.

הוא היה כל כך מטומטם.

אנה שכבה על מיטתה, פניה טמונים בכרית ודמעותיה זולגות בקצב של מאתיים ארבעים קמ"ש, אף ששום צליל לא נשמע מבין שפתיה.

היא חשבה שרמוס טיפונת יותר חכם.

"אנה?" רמוס לחש, מקרב את פיו אל הדלת. "אנה, אני מצטער…"

היא לא ענתה.

"אנה, בבקשה…"

חוסר תגובה.

"אנה… אנה." הוא השתנק. "בבקשה!"

שילך, היא תסתדר בלעדיו, להתראות, הוא הרי היה כל כך כשרוני בזה עד לפני כמה דקות.

"אנה?" טאק טאק טאק.

היא לא ענתה, מגיע לו, שיחכה, שירגיש קצת. בעצם, למה הוא דופק על הדלת שלה? הוא מעולם לא עשה את זה קודם.

"בבקשה, אני יודע שאת פה…"

מה?...

"אני רק שואל איפה המחשבות שלך נמצאות…

אני חושב שאני תומך בעצמי ושהחברים שלי תומכים בי, אבל בעצם זו אשליה, כי בלי משפחה אין שום דבר… בבקשה, אני מצטער, אני לא הסכמתי להכניס אותך, זו היתה טעות, בבקשה הכניסי אותי…"

מתי הוא למד את המבנה?

"יש לי רק אותך, רק אותך, אני הטעיתי את עצמי, ואני משלם על זה, לי יש רק אותך ולך יש רק אותי, ומה אני אעשה אחות, אחרי כל השנים האלה, אחרי ששיקרתי לעצמי שוב ושוב?"

היא הרימה את מבטה באיטיות מהכרית.

"את רוצה לבנות איש שלג?"

וואט. ז'ה. הל.

מה. לעזאזל.

והוא חיכה, והיה שקט בפנים, והיה שקט בחוץ.

עד שהוא החליט שהוא חייב לראות אותה. הוא ניסה לפתוח את הדלת.

היא בכלל לא נעלה אותה.

היא בהתה בו. הוא בכה. דמעות זלגו בחינניות על לחייו.

"אני מצטער, אנה."

היא המשיכה לבהות בו.

"אנה…"

היא קמה באיטיות מהמיטה.

"אל תרביצי לי." הוא אמר, כמעט אוטומטית, והרים את ידיו.

"תודה על הרעיון," היא אמרה, חושפת שיניים.

היא התקרבה כאילו היא באמת רוצה להחטיף לו סטירה, והיא באמת רצתה להחטיף לו סטירה, אבל במקום זה היא פשוט חבקה אותו.

"איפה היית כל הזמן? כשהייתי צריכה אותך? להגיע רק כשהחלטתי שאני מסוגלת בלעדיך?"

"בתוך חומה גבוהה, אגואיסטית ובעיקר פרנואידית. כלפייך. אני לא מאמין שהייתי עד כדי כך טיפש."

היא עלתה בשקט במעלה המדרגות של  מגורי הבנים ונקשה על הראש עם השיער החום.

"אתה רוצה לבנות איש שלג?"

"מה?... עזוב אותי, קרניים - רק רגע, אמרת שלג?" בבת אחת הוא התעורר לגמרי, והסתכל על אנה. 

"קדימה, תתלבש, שנספיק לפני השיעור הראשון!"

"שלוש דקות אני בחוץ!" הודיע רמוס בלחישה ותוך שלוש דקות מאז הוא היה בחוץ.

זו היתה מלחמת השלג הכי כיפית שהיתה בהוגוורטס, כנראה, ונהיתה עוד יותר מהנה כששאר התלמידים התעוררו.

C'mon let's go and play!

מקווה שנהנתם! ומקווה שלא יצא עצוב מידי... תגובות!!!