סליחה.

לאחר ניסיון נוראי עם הפאנפיק הראשון שלי, (זה היה פאנפיק טוב! מבטיחה! פשוט לא קיבלתי עליו תגובות בכלל משום מה [הארי וג'יימס פוטר ואבן החכמים. נסו.].) החלטתי לתת לכם עוד הזדמנות.

פאנפיק קצרצר, נחמד, ואולי אני אשתמש בקטע הזה כחלק מפאנפיק יותר ארוך. פשוט התחשק לי לכתוב את זה כאן ועכשיו. סווו... תגובות! תגובות! תגובות!

ויתור זכויות, תהנו.

"סליחה."

"לא מעניין אותי."

"אני מבקש סליחה!"

"חבל על המאמץ." היא הייתה לבושה בחלוק, ידיה שלובות על חזה. "יצאתי רק כי מרי אמרה לי שאיימת להישאר פה לישון."

"נכון, והייתי עושה את זה. לא התכוונתי לקרוא לך בוצדמית, זה פשוט - "

"יצא?" לא היתה טיפה של רחמים בקולה של לילי. "מאוחר מידי. כבר שנים שאני מתרצת בשבילך תירוצים. אף אחד מהחברים שלי לא מבין למה אני בכלל מדברת איתך. אתה והחברים שלך, אוכלי המוות הקטנים - אתה רואה, אתה אפילו לא מכחיש! אתה אפילו לא מכחיש שזה מה שכולכם שואפים להיות! אתה ממש לא יכול לחכות עד שירשו לך להצטרף לאתה יודע מי, נכון?"

הוא פתח את פיו, אבל סגר אותו בלי להגיד מילה.

"אני לא יכולה יותר להעמיד פנים. אתה בחרת בדרך שלך, אני בחרתי בשלי."

"לא - תקשיבי, לא התכוונתי - "

"- לקרוא לי בוצדמית? אבל אתה קורא לכל מי שנולד כמוני בוצדם, סוורוס. במה אני שונה מאחרים?"

הוא נאבק בעצמו, וכמעט דיבר, אבל לילי נתנה בו מבט מלא בוז,הפנתה את גבה וטיפסה אל החור שמאחורי התמונה, שערה האדמוני מתנופף מאחוריה… 

ולפתע הוא הבין, שהוא אוהב אותה. אוהב, אוהב, אוהב…

איך הוא לא הבין את זה קודם?

אבל עכשיו היה מאוחר מידי. היא הלכה, והיא לא תשוב. 

והוא אוהב אותה כל כך… אהב אוהב ויאהב.

אבל שום דבר כבר לא שינה. היא לא תסתכל עליו שוב, לא תאמר לו לשכוח מפוטר וחבריו, כי הם סתם פוצים… לא תעודד אותו, תצחיק אותו… הוא אהב אותה. היא היתה הכל בשבילו. ורק עכשיו, כשהלכה, הוא ידע את זה, יותר מתמיד.

לילי, שובי… 

אבל לא. מאוחר מידי. היא הלכה, והיא לא תחזור.

שום דבר בעולם לא ישכנע אותה לחזור. גם אם יתוודה בפניה על אהבתו, היא רק תפנה אליו מבט של בוז, ותלך שוב. 

אבל הוא אהב אותה כל כך.

לילי, לילי… רק השם העביר בו צמרמורת. 

פעם היתה זו צמרמורת נעימה, טובה, מרגיעה. 

אבל עכשיו - היא היתה קרה, דוקרת, מכניסה אותו בכוח למצב של מודעות - לילי הלכה ללא שוב. 

ללא שוב.