Here

שם: רייצ'ל.
שם הפיקצר: here \ כאן.
פאנדום: הארי פוטר.
ז'אנר: רומאנס.
דירוג: PG13.
שיפ: לילי\ג'יימס, רמוס\טונקס ברקע.
לשמיעת השיר, כאן: http://www.youtube.com/watch?v=OgtqIurz_Ds

I like
where we are, 
when we drive, 
in your car.
I like, 
where we are, 
here. 

לילי נחרדה כאשר ממש הרגישה, יותר מאשר ראתה, את הסיבוב החד שג'יימס ביצע.
"אולי תיתן לי לנהוג?" הציעה בקול הכי רך שהצליחה לגייס.
ג'יימס מצידו נד בראשו לשלילה. "אל דאגה, ליל," אמר לעברה, השעשוע ניכר בקולו. "אנחנו נגיע לשם בזמן." הבטיח, מחליק את ידו על ההגה ומפנה את מבטו אל עבר הנערה האדמונית שישבה בכיסא לידו, האוחזת בצד המכונית בבעתה.
"אם נגיע לשם בחיים זה יהיה הישג." היא מלמלה לעצמה ולקחה נשימה עמוקה. "ג'יימס, תסתכל לאן אתה נוהג!" היא הוסיפה שניות ספורות לאחר מכן, חובטת בכתפו בחוזקה.
"אני מוצא אותך הרבה יותר מעניינת." לילי הבחינה בחיוך הצדדי שריצד על פניו ומיהרה להסב את מבטה מפניו, מתפללת שג'יימס לא שם לב לסומק העז שטיפס במעלה לחייה.
"אוח, ג'יימס." היא השתדלה לשמור על נימה מרוגזת, למרות שלא הרגישה כעס כלל וכלל.
"אם היינו נוסעים על מטאטא, היינו מגיעים כבר מזמן." רטן ג'יימס. לילי גלגלה עיניים. היא ידעה יותר מאשר כל אחד עד כמה ג'יימס היה קשור למטאטא שלו, או כל דבר אחר שרק הזכיר לו את תקופת המשחקים שלו בקווידיץ' כשעוד למד בכותלי הוגוורטס.
"החתונה באיזור מוגלגי, ג'יימס. אם היינו מגיעים על מטאטא זה היה פשוט... מוזר, ונושא לשאלות רבות מדי מקרב המוגלגים." לילי נאנחה, מתחילה ללטף את ידו של ג'יימס כשתודעתה מרחפת אי שם.
"אם למשל הם היו עושים את החתונה כאן – " - החווה בכף ידו על הנוף שנפרש מחוץ לחלון מכונית הפתוח לרווחה – " - הכל היה הרבה יותר פשוט".
היא הסתכלה אל מחוץ לחלון, ונשימתה נעתקה. שדה רחב ידיים, מלא במתנות הטבע, הצטייר ביחד שמיים זרועי הכוכבים. המראה היה עוצר נשימה.
"כאן יפהפה." אמרה בפשטות.
נשימתה של לילי נעצרה שנית למראה השתקפות המקום במשקפיו של ג'יימס, מתערבבים בתערובת חום וקמצוץ של זהב שבערו בעיניו. לילי כמו הקליטה את אותו הרגע במוחה, כמו כל רגע שבילתה בחברתו של ג'יימס.
כל רגע עם ג'יימס, כמה זמן שהוא, בכל מקום אשר הוא, היה אחד הדברים הטובים ביותר שלילי חוותה בחייה.

Cause our lips, 
Can touch.
And our cheeks, 
Can brush.
Our lips can touch, 
here. 

לילי צעדה אל מחוץ למכונית דרך הדלת שג'יימס פתח עבורה.
לאחר טריקה, רעש המנוע שנכבה, וגיחוך קל מצידו של ג'יימס – השניים מצאו זה את זה נכנסים אל תוך אולם מלא באנשים מוכרים.
ג'יימס נופף בידו אל עבר רמוס, שמיהר לברך ולהודות לשניים שהצליחו להגיע.
"חשבת שלא נצליח?" שאלה לילי שאלה רטורית למדי, לא מחכה לתשובה, וחיבקה את טונקס העולזת - שלא איחרה להופיע אחר רמוס. "מזל טוב!" צהלה לילי וקפצה על שניהם בנשיקות מיד. ניצוץ משונה נדלק בעיניו של ג'יימס כאשר ראה את השמחה על פניה של לילי, ואולי רמוס היה היחיד שהבחין בו.
ג'יימס טפח על שכמו של רמוס ומשך אותו לחיבוק קצר. "הגיע הזמן באמת," הפטיר בחיוך משועשע אל עברו של רמוס הנבוך, ואז פנה לטונקס.
"ברכות לרגל חתונתכם." לחש באוזנה.
חיוכה של טונקס גדל מאוזן לאוזן, ושיערה נצבע בסגול עז בין רגע. ידו של ג'יימס החלה לתור וגם מצאה את דרכה אל מותניה של לילי, וקירבה אותן אליו במעיין חיבוק רכושני. ופעם נוספת - היה זה רק רמוס לבדו ששם לב לכך. טונקס הורתה להם על מושביהם ומיהרה להיבלע בכניסת האולם יחד עם רמוס.
לילי החלה מתקדמת לעבר המושבים עליהם טונקס הצביעה רגע קודם לכן, כאשר ג'יימס משך אותה אליו במפתיע והדביק את שפתיו על אלו שלה. גופה של לילי, שהיה דרוך עד אז, נרגע לחלוטין עקב הנשיקה החמימה והמפתיעה, והיא מיהרה להניח את שתי ידיה סביב עורפו החם, גניחה קלה נמלטת מפיה.
חיוכו התמידי של ג'יימס פוטר רק גדל, בעודו מסרק את רעמת שיערה הארוך בעזרת שתי אצבעות, בדרך בה תמיד נהג לעשות.

Where you are the one, the one, 
that lies close to me.
Whispers, "Hello, 
I've missed you quite terribly."
I fell in love, in love, 
with you suddenly.
Now there's no place else, 
I could be, but, 
Here in your arms. 

"היא כל כך יפה, הלא כן?" ג'יימס יותר-אמר-מאשר-שאל את חברו רמוס, שזה עתה התיישב בכיסא פנוי שלצידו.
רמוס עקב במבטו אחר זה של ג'יימס ומצא עצמו בוהה בגבה של נערה אדומת שיער, שרקדה ללא הרף יחד עם האישה הנפלאה שלפני כמה רגעים נישא לה.
רמוס הפטיר הנהון לפני שחזר להביט בג'יימס. "אתה רוצה לספר לי משהו, או שאאלץ לנחש לבדי?" שאל רמוס, וג'יימס ידע באופן אוטומטי למה הוא מתכוון.
"אני מתגעגע אליה." אמר, רעד חולף בגופו. "היא תשעה מטרים ממני, ואני מתגעגע אליה." הוסיף במלמול, ורמוס היה משוכנע שעיניו של ג'יימס ממש נצצו.
"טוב, זאת אהבה." משך רמוס בכתפיו, ובאותו הרגע ג'יימס ניתק את עיניו מלילי ופנה אל רמוס, חיוך פרוש על פניו.
"הו, זאת בהחלט אהבה." גיחך, מזכיר בדיחה ישנה נושנה מהעבר ."רמוס, אני מתכוון להציע לה להינשא לי." הוסיף בהתרגשות, ואותו ניצוץ משונה חלף בעיניו פעם נוספת.
"ואני כבר חשבתי שזה לעולם לא יקרה," קול מוכר נשמע מאחורי גבו של ג'יימס. הוא קפץ על רגליו והסתובב בפתאומיות, מוצא את עצמו עומד מול נער נאה באופן בולט בעל בלורית כהה. "קדימה, קרניים." אמר סיריוס, מנסה לקנות לעצמו רצינות לשניות מועטות. "או שעליי להגיד מר קרניים." הוא לא היה מסוגל יותר לנסות ולהמשיך להעמיד פני רציני; חיוך עולז הסתמן על פניו, והוא הושיט את ידו ללחיצה בכדי שחברו הטוב ביותר ישיב לו לחיצה. "אני רוצה להיות הראשון שיגיד לכם מזל טוב," הוא דרש במלמול, בעוד ג'יימס לוחץ את ידו, ואז שניהם התיישבו על יד רמוס.
"אתה מתכוון, אם היא תסכים." כיווץ ג'יימס את מצחו בדאגה, ובהחלט לא נראה כמתלוצץ.
"אתה בטח צוחק עליי." פער סיריוס זוג עיניים נפעמות, לוגם באגביות מבקבוק בירה שחנך בזה הרגע.
ג'יימס תלה את מבטו ברמוס שהרים את ידיו באוויר בתנועה משעשעת שהעלתה אסוציאציה של אל-תפיל-את-זה-עליי. "מצטער ג'יימס, אבל אני נאלץ להסכים עם סיריוס."
"אני כאן," שיעול מלאכותי בקע מגרונו של סיריוס, שנועד להסוות שתי מילים שנדחסו לתוך המשפט. רמוס גלגל את עיניו וחזר להישען על המושב, מתעלם פחות או יותר מסיריוס והצגותיו.
"זאת לילי שאנחנו מדברים עליה כאן, ג'יימס. היא מאוהבת בך עד מעל הראש כבר מהשנה השישית בהוגוורטס. כל דקה, כל שעה, כל יום, ובסך הכל את שלוש השנים האחרונות אתם ביליתם ביחד, והזמן הכי רחוק שהעברתם בנפרד מסתכם בשעתיים לכל היותר. אז אם אתה אפילו מעז להסכים לעצמך לחשוב שהיא תסרב, כנראה בזמן האחרון הראש שלך היה בעננים יותר מדי זמן." סיריוס הפתיע את ג'יימס בנאום פתאומי ומרתיע למדי, גורם לו לאבד את שיווי משקלו קלות וליפול ממושבו.
בינתיים, מוזיקת האולם הגבירה את קולה פי כמה וכמה, ואף אחד מלבד נערה אדמונית אחת לא שם לב למעידה של ג'יימס פוטר.
ובעצם מסתבר שאותה נערה ג'ינג'ית צפתה בו ממרחקים כל הזמן, וכעת היא התקדמה לעברו בבהלה מעורבבת בשעשוע.
"אתה בסדר?" שאלה בטון חקרני ודואג וליטפה ברכות את שיערו הפרוע.
סיריוס הגניב מבט ניצחון של 'אמרתי לך' אל עבר ג'יימס, והתרומם על רגליו, מחפש במבטו אחר עצם לא ידוע. "מזל טוב." הוא חייך אל לילי, שהחזירה לו מבט מבולבל, ונעלם בהמון הרוקד.

I like, 
where you sleep, 
when you sleep, 
Next to me.
I like, 
where you sleep, 
here. 

מבטו עקב אחר כל נשימה ונשיפה שלילי שבקעה מלילי בזמן שינתה. הוא מצא עצמו מסיט קווצות שיער בודדות ממצחה המיוזע, ונושק לשפתיה ברכות.
היא פקחה את עיניה, חיוך ישנוני ואוהב עולה על שפתיה. "בוקר," היא בירכה אותו ומתחה את ידיה.
ג'יימס צחק ונשק לשפתיה פעם נוספת. "למען האמת, עכשיו ערב." תיקן אותה בטון מבודר וקם מהמיטה.
"לאן זה?" שאלה, מעקמת את אפה. הוא מצידו משך אותה יחד איתו מן המיטה החמה ויצא ביחד איתה מן חדר השינה. "בעוד רגע קטן תגלי."

Our lips 
can touch.
And our cheeks, 
Can brush.
Cause our lips can touch, 
here. 

ג'יימס הוביל את לילי אל גן שנמצא בסביבת ביתם החדש באיטיות, כי היה להם את כל הזמן שבעולם, ידיו מכסות את עיניה הירוקות של לילי.
כשהשניים הגיעו וג'יימס הסיר את כף ידו החמימה משתי העיניים המהממות של לילי, הוא הושיב אותה על כיסא במרקם פופי שניצב בקרבת מקום.
"ג'יימס," נאנקה לילי למראה הארוחה שנחה בשלווה, דשנה וטרייה, על שולחן עץ. היא אחזה בידו ופשוט חייכה.
"הכנת את כל זה לגמרי לבדך?" שאלה בטון חולמני. ג'יימס הנהן בשביעות רצון ומיהר לתחוב עמוק יותר בכיס חולצת הטריקו שלו את העלון בו המליצו בחום על מסעדת גורמה ששולחת ארוחות מובחרות למקום מגורייך.
לילי לא האמינה לג'יימס לחלוטין, אך בכל זאת היא מחתה דמעות בודדות שעלו בעיניה והשתדלה לשמור על הבעת פנים יציבה. קרוב לוודאי שג'יימס לא ידע זאת, אך זאת הייתה הפעם הראשונה, למען האמת, בה הם סעדו בבית שלהם. טוב, זה לא היה ממש הבית שלהם, אבל קרוב מספיק.
"בתיאבון." בירך אותה ברכות ונשק לשפתיה, ומיד לאחר מכן זלל בכל כוחו, חסר סבלנות לקרב ובא.

Where you are the one, the one, 
that lies close to me.
Whispers, "Hello, 
I've missed you quite terribly."
I fell in love, in love, 
with you suddenly.
Now there's no place else, 
I could be, but, 
Here in your arms. 

הוא כחכח בגרונו, מסמן ללילי כי הוא רוצה לשאת כמה דברים.
לילי ניגבה את פיה בעדינות בעזרת מפית מקושטת והמרימה את מבטה כדי להביט בעיניו הכובשות של ג'יימס – שבינתיים התקרבו אליה להפליא. היא היטתה את ראשה הצידה כלא מבינה, וג'יימס הרצין את פניו.
נשימה עמוקה.
"לילי, אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל כך. כבר לפני חמש שנים ידעתי שזאת לא סתם אהבה. לא ויתרתי, לילי, גם כשהזמנים היו קשים - " הוא הפסיק בזרם דיבורו למראה לילי הדומעת, חושש שאמר דבר מה לא כשורה. 
היא פלטה שיעול קל וגייסה קול חלש ודק. "תמשיך," היא ביקשה, עיניה נוצצות מדמעות.
"אני ידעתי, לילי, אני ידעתי כל הזמן. גם כאשר סירבת להאמין בזה, אני ידעתי שזאת אהבה דו צדדית. וכמו שלא וויתרתי עד עכשיו, אין שום סיבה שאוותר כרגע או בעתיד.
לילי, את האור בימים חשוכים. את המעיין במדבר נטוש. את החום במקום הקפוא ביותר עלי אדמות. את היופי בגן עדן, ואת החמצן שלי בכל רגע נתון.
"את הסיבה שבגללה ואך ורק בגללה רציתי להשתנות ולהפוך לאדם טוב יותר, ואת מעולם לא הפסקת לגרום לי להרגיש ככה. את הדבר שאותו אני אוהב יותר מאת החיים עצמם. אין מקום בו אני חפץ להיות יותר מאשר בידייך שלך.
"ליליאן אוואנס," לילי נרתעת למשמע שמה המלא, וידה לחצה על ידו של ג'יימס, שהייתה במרחק נגיעה.
הוא קם מכיסאו והתקרב אל לילי, כורע ברך לפניה.
"התינשאי לי?"

Our lips can touch.
Our lips can touch, 

צרחת כאב מפלחת את דממת הלילה.
"ג'יימס!" זעקה לילי בעודה מתקפלת על הרצפה.
"אני בא!" השיב ג'יימס בקול מעשי, תופס בשתי ידיו את התיקים שהכינו מספר ימים קודם לכן ורץ לכיוונה.
"קדימה, לילי, במהירות. סיריוס, רמוס, וטונקס כבר מחכים לנו בקדוש מנגו." הוא עזר לה לקום מן הרצפה ופתח את הדלת עבור שניהם.
"הארי מגיע," נאנקה והניחה את ידה על הבליטה שהזדקרה ברורות מבטנה, גורמת ללב של ג'יימס להחסיר פעימה. "למען מרלין האדיר, יש לו בעיטות של שומר קווידיץ'."
"זה הבן שלי." ג'יימס לא יכול היה למנוע מחיוך רחב במיוחד להתפרש על פניו, והעלה את לילי הסובלת על המטאטא.
"לקדוש מנגו!" צהל, והם טסו.

Here. 

כאן נישאו,
וכאן יולידו את בנם,
וכאן יבלו את שארית חייהם,
וכאן ייפלו למשכבם.