אורות קטנים של כריסמס

אורות קטנים של כריסמס

שלג הסתחרר מן השמיים ונערם בצורה חלקה על הקרקע. השמיים היו שחורים וחלקים ונראו אינסופיים.

איש עטוף במעיל כהה פסע ברחוב נטוש ופילס את דרכו לעבר שורת בתים עתיקים וזנוחים. אורם הכתום של פנסי הרחוב הבהב כתוצאה מהשלג הטרי שצנח במעגלים ארצה. האיש חדל לפסוע.
מכיס מעילו הוציא שרביט ומלמל דבר-מה בשקט. בית מספר 12 ברחוב גרימולד כמו צמח מול עיניו, דוחף לצדדים את מספר 11 ו-13. רוח לא נשבה, ופתיתי השלג צנחו באיטיות מטה, נחים על מעילו ושיערו האדמוני של האיש. אורות קטנים נצנצו בחלונות. המיית השירה בכנסיית המוגלגים הקרובה היתה הצליל היחיד שהפר את דממת הלילה. האיש התקדם בשביל הגישה הזנוח לעבר פתח הבית ופתח את הדלת. גל של חום וריח של דבש וקינמון הכו בו. הוא הכניס את שרביטו חזרה למעילו.
"ביל! ציפינו לבואך!" קראה גברת וויזלי ומשכה אותו לחיבוק דוב מוחץ עצמות. ביל התנתק מאימו בזהירות ופנה להביט בנוכחים. הוא הנהן לשלום לקינגסלי, שבדיוק מזג יין לכוסו, ולכוסו של אדון וויזלי. ביל פנה לתלות את מעילו הארוך והעבה והבריש ממנו פתיתי שלג צחורים, שנחו עליו בניגוד צבעים מוחלט.
הוא ניגש למטבח כדי לעזור. בדרך לשם הוא שמע את קולה של סלסטינה וורבק, הזמרת האהובה על אימו, בוקע מתוך רדיו קטן – שקושט גם הוא בקישוטי חג מולד. כששטף את ידיו הוא שמע קול זכוכית מתנפצת. הוא הפנה את פניו כדי לראות במה העניין. "תסתכל לאן שאתה הולך, רוני פוני!" ביל שמע את פרד צוחק. 'הם כנראה לעולם לא ישכחו לו את הכינוי הזה...' חשב ביל בשעשוע, ובאותו רגע קלט את רון מסתכל על הרמיוני ומסמיק. לא היה קשה לנחש מה הסב את תשומת לבו. רון התכופף כדי להרים את שברי הזכוכיות אך ביל עצר בעדו. "יש דרך קלה יותר," אמר והניף את שרביטו.
"תמיד אמרתי שאו קוסם מוצלח כל-כך!" הוא שמע את פלר דלאקור אומרת במבטא צרפתי חזק מאחוריו. ביל הורה לרסיסי הזכוכית בשרביטו לעוף אל פח הזבל הקרוב, ופנה להביט בפלר.
היא נראתה מדהים בשמלת השני הקצרה. עיניה היו גדולות וכחולות, שערה מפל בלונדיני-כסוף שהיה פזור על כתפיה, ועל צווארה היתה תלויה שרשרת דקה, כסופה ומקסימה. למשך זמן מה הם המשיכו להביט זה בזו.
" – לא נכון! התותחים מצ'אדלי הרבה יותר טובים!" נשמע קול מרוגז מאחוריהם.
"התותחים הם כישלון, רון, תפסיק כבר לאהוד אותם!" נשמע קולה המשועשע של ג'יני.
"ילדים, ילדים, לא לריב. אנחנו רוצים להתחיל בסעודה! אולי תעזרו לי לערוך את ה- פרד! ג'ורג'! מתי כבר תפסיקו לשחק עם סכינים!!" שאגה גברת וויזלי בזמן שהתאומים צחקו. "זה יכול להיגמר באסון, טיפשים שכמותכם, מתי כבר תבינו?!"
כל אותו זמן ביל לא התיק את מבטו מפלר. היא היתה יפה כל כך. משהו השתנה בפניה של פלר וייתכן כי הבינה דבר-מה שלא נאמר בקול רם, כי אמרה: "אוי! שכחתי את אמתנה שלי לביל! אאיתי רוצה לתת לך אותה עכשיו, לפני אארוחה..."
"זה בסדר," אמר ביל בתשובה למבטה הנוקב של אימו. "נחזור מהר."
בזמן שעלו במדרגות ביל שמע את גברת וויזלי פולטת נחרה. האוויר כאן היה קריר יותר מאשר למטה. אור ירח כסוף שטף את החדרים החשוכים. "איפה זה?" שאל ביל. "כלומר, באיזה חדר שמת את המתנה?"
"בשלך כמובן." ענתה פלר בגרגור חתולי. היא תפסה בידו ומשכה אותו אחריה.
"קדימה, אמא מחכה לנו..." אמר ביל כשפלר השתהתה. "מה- מה את עושה?" הוא שאל כשפלר הדליקה שרשרת של מנורות קטנות.
"יוצרת אווירה רומנטית." היא השיבה. 'כנראה שיש למה לצפות,' חשב לעצמו ביל וחייך. הוא הביט בחיוך במעשיה של פלר. "ממש קר פה, אתה לא חושב?" היא שאלה ושפשפה את זרועותיה החשופות. "בטח," הוא ענה וצעד לעברה. הוא הוריד את ז'קט העור שלו ועטף בעזרתו את פלר. היא לא היתה נמוכה ממנו בהרבה. היא היתה יפה, גבוהה, דקיקה וחיננית. ביל הביט לפלר עמוק בעיניים וקירב אותה אליו, ופלר בתגובה קימרה את גופה כך שהם התאימו כמו חלקי פאזל.
ביל היה אדם יציב, חכם ונבון. היתה לו שליטה עצמית מלאה. ועדיין...
הוא הסתכל על השעון. עשרה לחצות. "ביל מתוק, אנחנו רוצים להתחיל..!" נשמע קולה של גברת וויזלי מתחתית המדרגות. "אנחנו כבר באים," צעק בחזרה ביל. "תתחילו בלעדינו!" הוסיף ומיד לאחר מכן פלט אנחה שקטה. הוא הצמיד את פניה של פלר לפניו שלו. שפתיה היו רכות, כל-כך רכות, הן היו מלאות, הן היו נעימות. היה לה טעם טוב. ידיה התהדקו סביב עורפו והיא נישקה אותו בחזרה, מעמיקה את הנשיקה. 'אין לנו הרבה זמן,' חשב ביל והציץ שוב בשעון הקיר. שמונה דקות לחצות.
הוא ופלר הכירו בסך הכל שנה, אולי שנה וחצי. הוא לא ידע. וזה גם לא היה חשוב. הוא הפיל אותה על המיטה. הם התנשקו בתשוקה זמן מה, פלר מטפסת עליו ולוחצת בדיוק על המקומות הנכונים. הוא משך מעליה את הז'קט שלו, אבל אז נעצר. "עדיין קר לך?" שאל בדאגה, הבל פיו חמים על פניה.
"כבר לא." ענתה ונצמדה אליו אפילו עוד יותר.
פתאום שמע ביל ספירה קולנית לאחור, קולות עליזים וצוהלים, צלצול של כוסות המתנגשות זו בזו. "חג שמח," אמר לה ביל ונישק אותה בעדינות. "חג מולד שמח." השיבה, מתחפרת בתוכו.

שלג הסתחרר מחוץ לחלונם. השמיים היו כהים וחלקים. שחורים ואינסופיים.