טדי לופין והילד המקולל

"האם ידעת כבר אז?" שאל הארי.
"האם ידעתי כבר אז שזה עתה פגשתי את הקוסם האפל המסוכן ביותר בכל הזמנים?" אמר דמבלדור. "לא, לא היה לי מושג שהוא יגדל כפי שגדל. אבל אין לי ספק שהוא ריתק אותי כבר אז. כשחזרתי להוגוורטס החלטתי לשים עליו עין, משהו שהיה עליי לעשות בכל מקרה, כי הוא היה בודד ולא היו לו חברים; אבל כבר באותו שלב חשתי שכדאי להשגיח עליו לטובת האחרים, לא רק לטובתו הוא.
"כוחותיו, כפי ששמעת, היו מפותחים מאוד בשביל קוסם כל-כך צעיר. המעניין והמשמעותי מכול היה שהוא כבר גילה שיש לו -"
מילותיו של דמבלדור נעתקו מפיו, וראשו הופנה לעבר כדור אור בוהק ומסנוור שהפציע בחלל החדר, ראשו של הארי הופנה גם הוא לעבר המאורע, שלפי מבטו המופתע של דמבלדור, דבר שכזה לא אמור לקרות. הארי שלף את שרביטו בעקבות דמבלדור.
דמבלדור התקדם בשרביט שלוף לעבר הכדור האור שגדל והתרחב ומצמץ בעיניו, מסנוור מהאור הבוהק. הארי שהבין את דמבלדור, התרחק מהכדור כמה שיותר אך לא הסכים להוריד את שרביטו.
הכדור התפוצץ ושלח קרני אור לכל רחבי החדר, הארי נשכב על הרצפה ועצם את עיניו בזמן ששמע קול חבטה ואחריו יללה. הוא פקח את עיניו וסינוור האור עדיין עמד בהן.
הוא ראה את דמבלדור מתכופף ופוסע לעבר מה שנראה כאילו נפלט כעת מהכדור עצמו.
במרכז החדר, התרומם כעת היכן שבדיוק נראה הכדור האור נער בוגר במבט מפוחד וסקרן, בעל שיער שחור, אף מחודד ועצמות לחיים גבוהות. הוא היה לבוש בגלימה אפורה ומתחתיה מכנסי ג'ינס שחורים וקרועים וחולצה עם ציור גירית על רקע לבן. הארי שם לב שצבע השרוולים של החולצה היה כתום ולא לבן. נראה שכל לבושו של הקוסם היה בחירה אופנתית. לטעמו של הארי, הבחירה הזו הייתה מעט מוזרה.
בידו היה שרביטו שלוף ובין אצבעותיו נראה שרשרת זהובה מטלטלת ממנה נשפך כעת חול שחור שהזכיר להארי את הדיו השחורה שיצאה מבין דפי היומן של טום רידל שהארי בעצמו השמיד.
הנער סקר את החדר ומבטו נח על הארי ועיניו נפערו בתמיהה ואימה.
"הארי?" מבטו משוך אל הזקן הסקרן שעמד מולו, "אלבוס?" אמר בקול שנשמע כמעט כמו צעקה, הלום יותר ממראו של הזקן מאשר הילד.
"ומי אתה?" אמר דמבלדור בחביבות אך סמכותיות.
"איפה אני?" התעלם הנער מהשאלה.
"אתה נמצא במשרדו של מנהל בית הספר הוגוורטס." ענה דמבלדור ושאל שוב בתקיפות ברורה יותר. "ומי אתה?"
"משרד המנהל? כלומר אתה המנהל?" הנער נשמע מבוהל.
"כך זה נראה. לא השאל שוב."
הנער פער את עיניו שוב באימה. "שמי טדי." והביט בעיניו של הארי.
"ובכן, טדי. מה אתה עושה כאן?"
"אדוני," פתח טדי, עיניו עדיין לא משו מהארי. "אני חושב שקרתה טעות, כלומר, אני עשיתי טעות נוראית. מה השנה עכשיו?"
"ובכן, התאריך הוא העשרים ושתיים לעשירי, שנת 1996." ענה דמבלדור בשלווה, כאילו הנער שאל בכלל מה השעה.
"פרופסור," התעשת על עצמו הנער במהרה. הארי הביט בפניו, משהו מוכר ונעים בקע מתוכם.
"הגעתי לכאן משנת 2019, בעקבות התפוצצות מעבדה מבוקרת שהייתה במחלקת המסתורין, משרד הקסמים." הוא הניף את ידו על מנת שלהציג את שרשרת הזהב שהחזיק בידו שהלכה והתפוררה לחול שחור וכמעט נעלמה.
"אתה שושואיסט?"
"הילאי." תיקן הנער
"בן כמה אתה?"
"עשרים ואחת."
"האם התכוונת להגיע לזמננו שלנו, לעבר שלך?"
"לא, הפיצוץ לא היה אמור לשלוח אותי. זה הכל קרה במקרה."
"האם אתה מכיר אישית את הארי פוטר?"
הנער הנהן.
"טדי, האם אתה מכיר גם אותי?"
"לא."
"הארי, חזור למגורייך." הורה דמבלדור בלי מילה נוספת.
"מה, אבל פרופסור!" מחה הארי.
"למגורייך."
הארי רטן בכעס, הבין שאין טעם להתווכח וגרר את רגליו החוצה מן משרדו של המנהל.
דמבלדור חיכה עד ששמע את הארי יוצא ופתח.
"האם תוכל להסביר לי מדוע אינך מכיר אותי?"
"משום שבזמני אתה כבר מת." ענה טדי בשלווה, הוא הצביע לעבר ידו המרקיבה של המנהל, "התוכנית שלך ושל סוורוס עבדה."
אם דמבלדור נראה מתרשם לנוכח ידיעותיו הכמוסות, זאת לא נראה בפניו. "האם עכשיו, אחרי שהארי הלך, תוכל להסביר לי מי אתה?"
"אני הוא טדי רמוס לופין, בנם של רמוס ונימפדורה לופין, המוכרת יותר בשם טונקס. מטאמורפוג, והילאי מוסמך. נולדתי בחג הפסחא בשנת 1998. תלמיד בית הפלפאף ואני הוא בן הסנדקאות של הארי פוטר." אמר בקצרה.
"אני מבין. ובכן, רמוס ונימפדורה... מעט מפתיע."
פניו של טדי נצבעו גוון אדום במבוכה, "לא הרבה ידעו על אהבתם לפני שנישאו."
"ובכן, לא חשבתי שאביך יכנע בכזאת קלות לאימך. חששתי שמא הדבר לא יתממש לעולם."
"נראה שזה היה אני שהרס את התוכניות."
"נולדת אחרי המלחמה?"
"מעט לפני סופה."
"והארי נשאר בחיים?"
"כן, אבל רבים אחרים לא."
"בבקשה ממך, אל תספר לי את הפרטים. מסוכן לדעת האדם לדעת מתי ינחת סופו."
"אתה תכננת את שלך."
"רק משום שלא ציפיתי לראות אותם נגמרים מהר מאוד," אמר דמבלדור והרים את ידו המרקיבה במטרה להסביר.
"האם אתה יודע לחזור חזרה לזמנך?"
"לא. זה נראה כאילו אני תקוע. אני לא יודע מה מרכיבי הניסוי ואיך לשחזר אותם."
"אני מבין."
"פרופסור, מה עליי לעשות?"
"אין לי תשובה."
טדי חייך בנעימות, "זה נשמע תמיד כאילו רק לך הייתה תמיד את התשובה."
"אני מוחמא מאוד."
טדי חייך ושתק.
"נראה שבינתיים תישאר עימנו, אך עליי להזהיר אותך אל נא לך לספר לאף אדם מי אתה ואת מה שלנו יהיה העתיד. גם אם הדבר אומר לשקר ליקרים לך מכל, גם להורייך. הדבר יכול לשבש את ציר הזמן, לגרום אפילו לקיומך לא להתקיים."
"דברים נוראים קרו לאנשים שניסו לשחק עם הזמן."
"אני רואה שאתה בחור נבון."
"תודה. פרופסור, נראה לך שאני אחזור לזמן שלי?"
"אני לא יודע. נראה שפלשת לציר הזמן שלנו, לא נראה לי שהשתמשת בציר הזמן המקובל."
"מה הכוונה?"
"בשנתו השלישית של הארי פוטר, הוא והרמיוני גריינג'ר, אני בטוח שאתה מכיר גם אותה, נסעו אחורה בזמן והצילו חיים של חיה ואדם."
"בקביק וסיריוס."
"אני מבין שאתה בקיא בפרטים. חייהם ניצלו משום שבציר הזמן הראשוני אף אחד מהם לא מת. חייהם ניצלו לפני שגזר דינם הושג. באותו ציר זמן, חייו של הארי הוצלו גם הם ע"י קסם פטרונוס. כשהארי חזר אחורה בזמן, ציר הזמן המשני, והתקיימו במקביל שני האריים – שני הצירים – התגלה כי מי שהציל את בקביק וסיריוס היה הארי עצמו. כלומר, שני הצירים חפפו אחד את השני, לא ניתנים לשינוי, האחד התקיים והשני דאג לקיים. כך הארי ידע להשתמש בקסם הפטרונוס ולהציל את חיו בעצמו."
"משמעות הדבר, במסע בזמן דרך מחוללי הזמן לא היו ניתנים לשינוי, אלא רק להוסיף. מה שהיה הוא שיהיה."
"בהחלט."
"אם כך, איך אני הגעתי?"
"האם אי פעם הארי סיפר לך שפגש אותך כשהיה נער?"
"לא, והוא בהחלט היה מזכיר את זה אם הדבר היה קורה."
"אם כך, נראה שהדבר לא היה אמור לקרות. נראה שפלשת לתוך ציר הזמן שלא בכוונה."
"מחוללי הזמן כבר לא קיימים, האם זאת הסיבה?"
"מחוללי הזמן הם המצאה הקיימת בידי אדם, ולא יישות גדולה יותר מאשר היקום. הם היו קיימים משום שאדם המציא אותם והם לא קיימים עוד משום שהארי בטעות דאג שחבריו ישמידו את המלאי היחידי שהיה קיים. אתה לא הגעת דרך מחולל זמן, זה ברור, אלא דרך ניסוי."
"אתה מתכוון להסתיר אותי כסוד?"
"לא נראה לי שהדבר נחוץ. מה שגם הארי כבר ראה אותך, קיומך כבר אינו סוד."
"אני רוצה לפגוש את ההורים שלי, כמובן מבלי שידעו מה הם עבורי. לא זכיתי להכיר אותם."
"צר לי לשמוע על כך. לא הייתי רוצה לדעת זאת ולכן ביקשתי ממך שלא לשתף פרטים נוספים מעתידינו."
"מצטער."
"עלייך להיות זהיר ביותר, הידע והזיכרונות שלך הם חומר נפץ לעולמינו. עלייך לגלות אחריות רבה אם ברצונך לפגוש את היקירים שלך."
"אני מבין."
"עלייך, טדי יקר, לתת לזמן לעשות את שלו. לתת לדברים להתקיים. אתה מבין שאסור לך להציל את הורייך?"
"כן." אמר בכניעה.
"האם אתה מבין שעלייך אסור להזהיר מאסון שעומד להתרחש? אתה מבין שלא משנה מי ימות או יפצע אסור לך להתערב בחייהם של אף אחד בזמן שהותך כאן?"
"אני מבטיח."
"אני מבין שזה קשה, טדי, לתת לאהובינו למות ולדעוך, אך סכנות גדולות יותר עומדות על כך ושוב אני אומר, עלייך להיות זהיר."

		הפרק הבא