אהבתם של הפוטרים.

לילי התייפחה בזרועותיו של ג'יימס, אומללה יותר מאי פעם.
"ג'יימס .." לילי מלמלה בין הדמעות. ג'יימס ליטף את שיערה והצמיד אותה קרוב יותר, אם הדבר היה אפשרי.
"ליל, יהיה בסדר" ג'יימס ניחם אותה, למרות שלא האמין לדבריו בעצמו.
שניהם ידעו את הדבר שעומד לקרות, ושום דבר בעולם לא יכל להסיח את דעתם.
"לא, לא יהיה" לילי לחשה וחפנה את פניה בחזהו של ג'יימס, מרטיבה את חולצתו.
"אילו רק יכולנו .." - "אני יודע" קטע אותה ג'יימס. "אני יודע."
ג'יימס תפס את פניה ברכות והרים את סנטרה, מכריח אותה להביט בעיניו, שאיבדו את הניצוץ השובב שתמיד היה בהם.
"אני אוהב אותך" הוא אמר לה. "תמיד אהבתי, ותמיד אוהב." הוא רכן ונשק לשפתיה בכל התשוקה שהייתה בו -
מהפחד שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלו לעשות זאת.
"אני אוהבת אותך" היא השיבה. ג'יימס ניגב את דמעותיה באגודלו ואילץ את עצמו לחייך.
"אנחנו נעבור את זה. הוא יעבור את זה" הוא אמר ועטה על פניו את ההבעה השחצנית שלו. "ממתי ג'יימס פוטר טועה ?" הוא מלמל וצחק צחוק מזוייף.
לילי חייכה, משפילה את מבטה . "פעם ג'יימס פוטר, תמיד ג'יימס פוטר" נאנחה. אנחה של אושר.
שניהם הביטו בפעוט שהתהפך במיטתו. הבן שלהם.
הם התקדמו לעברו, ולילי שלחה את זרועה והרימה אותו, מחבקת אותו בזרועותיה.
ג'יימס נשק לראשה, מלטף את שיערו של הארי.
"הוא יהיה בסדר, את יודעת." ג'יימס אמר בלגלוג. "גם אם לא נהיה פה, אני יודע שהוא יסתדר. בכל זאת, הוא הבן שלנו".
לילי צבטה אותו בידו. "אל תגיד דבר כזה" היא מלמלה, דמעה נוספת זולגת במורד לחייה.
היא פחדה שהם באמת לא יהיו פה. דבר שהם היו חייבים לקחת בחשבון.
וולדמורט היה הקוסם הגדול ביותר בתקופה. והוא בא אליהם. אחריהם.
ליתר הדיוק, אחרי הארי.
לפתע, רעש מהקומה תחתיהם תפס את תשומת ליבם. שניהם פסקו מלזוז והקשיבו היטב.
"פוטרים" קול קר ואפל לחש. הלחישה הגיעה עד אליהם.
"אני יודע שאתם כאן" הוא הוסיף, ופרץ בצחוק שהרעיד את הזוג עד לעצמותיהם.
"אוואנס, אני אעקב אותו, תברחי כל עוד את יכולה" ג'יימס לחש באוזנה והביט בה בפעם האחרונה. זאת הוא ידע.
"זה פוטר עכשיו" היא ענתה לו, מנשקת אותו על שפתיו נשיקה חפוזה.
ג'יימס חייך ומשך בכתפיו. לילי ידעה שאת המבט המאושר על פניו לא תראה עוד. "הרגל ישן" אמר, ויצא מהחדר בריצה, לכיוון מותו.
לילי הייתה כל כך מבועתת שרגליה בגדו בה ולא הסכימו לזוז ממקומם. היא נפלה על הרצפה ובכתה חרישית, התינוק עדיין בידיה.
היא יכלה לשמוע את הקרב שהתרחש למטה. אך ברגע אחד - שיכלה לדמיין אותו בראשה - הכל פסק.
והיא הרגישה איך הלב שלה נשבר.
רק כששמעה את קול הנפץ - רוחה חזרה אליה והיא הצליחה לזוז ממקומה.
'טיפשה, טיפשה, טיפשה !' הטיחה בעצמה בכעס. כרגע הספיקה לסכן את חייה - ויותר חשוב מכך, את חייו של הארי.
היא רצה את החלון ופתחה אותו, מקווה שהיא והארי יספיקו לצאת בזמן לפני שוולדמורט יגיע אליה .
אך לשווא.
"לילי אוואנס, או שעליי להגיד פוטר" קול שבר את הדממה שהשתררה.
הוא צעד במלוא הדרו אל תוך החדר הקטן, החדר של הארי, ידו האחת מחזיקה בשרביט, וידו השנייה מוכתמת בדם.
לילי פערה את פיה, הזעם גועש בה. וולדמורט חייך בתגובה, הוא ציפה שהיא תגיב כך. לפחות, קיווה.
היא הניחה את הארי על מיטתו והסתובבה, גבה אל הארי. 
"אני מתחננת. אל תפגע בו. קח אותי." היא התייפחה. וולדמורט בהה בשעמום בשרביטו.
"זוזי הצידה ואולי לא תצטרכי להיפגע ולהימצא חסרת רוח חיים כמו פוטר" וולדמורט ירק לעברה.
באותו הרגע לילי לא יכלה לחשוב. היא שלפה את שרביטה אבל בהינף ידו של וולדמורט היא נחתה על הרצפה בצרחה, עיניה פקוחות אך ריקות מהבעה.
"איזו משפחה מתוקה" ווולדמורט מלמל כשהביט בה, הופך אותה עם רגלו, כך שפניה יהיו לכיוונו של הארי, והעלה חיוך על פניו. "רק כדי שתוכלי לצפות בהצגה."
"הארי, הארי פוטר." הוא אמר, ניגש אל התינוק ששכב במיטה ופרץ בבכי.
"ולחשוב שאתה האויב הכי גדול שלי." וולדמורט העיר. "איזו שטויות.". הוא הניח את השרביט על מצחו של הארי,
וחייך חיוך נצחון. "שלום לך, אויב." ואז, כשקרן ירוקה נפלטה מהשרביט, הבית התמלא בעפר ואבק שהגיעו מכל עבר.
ובתוך ההריסות, נשאר התינוק לבדו. ובחיים.
בקרבת מקום, אישה מבוגרת ישבה ליד חלונה והקשיבה לשקט של הלילה, כשצרחת אם פילחה את השקט, ובכי מריר של תינוק.
היה זה יום אפל, ועצוב במידה מסויימת לכל קהילת הקוסמים.
בזכות אהבתם של הפוטרים, העולם ניצל מרשע טהור שרצה להשמיד אותו.
"אני יודע שהוא יסתדר. הוא יעבור את זה.." קולו של אביו הדהד בראשו של הארי כשהצליח, סוף סוף, להרוג את וולדמורט.
והרי באמת, ג'יימס פוטר מעולם לא טעה.