המחלקה הקסומה

דיסקליימר : כל הזכויות שמורות לרולינג ! 

כמה הודעות לפני , בפאנפיק יהיה מסופר על בריאות הנפש , נושא שיכול להיות קשה לחלק מהאנשים , הסיפורים שכתובים כאן הם בהשראת חיי במחלקה בה שהיתי חצי שנה , אם אתם צריכם מישהו לדבר איתו בבקשה שלחו ינשוף אני כאן בשבילכם ! 

ראו הוזהרתם שבפאנפיק הזה יכולים להיות טריגרים לחלק מהאנשים .

הסיפור מתרחש בזמן השנה ה6 של דראקו 

מקווה שתאהבו , תרשמו לעידכונים ותגיבו 3> 3> 3>

דראקו לא הכיר את הקדוש מנגו טוב במיוחד , שכן לא נהג לבלות שם הרבה ( והוא הודה על כך ) הוא נשרך מאחורי אימו , נרקיסה מאלפוי וסנדקו , סוורוס , סוורוס סנייפ הכוונה , מתנצלת , פרופסור סנייפ , הידוע לשמצה ! 

דראקו נראה רע , או יותר נכון לומר , כאילו תקף אותו סוהרסן . 

בזמן שאימו וסנייפ דיברו עם הפקידה בקבלה , ישב דראקו על כורסאות העור שגרמו לדראקו להרגיש כאילו הוא יושב על בד מאוד מוגלגי (ניילון …) 

לאחר כ 40 דקות בהם דראקו הספיק לצפות בדרמה שלמה שקרתה מולו : ילד צועק על אימו שתחזיר לו את השרביט , למרות שאפשר לראות שאת פציעתו קיבל מלחש לא מוצלח .

"דראקו ? דראקו מאלפוי ?" נשמע קול לא מוכר , דראקו הרים את מבטו בעייפות אל עבר הקול , זו הייתה אישה לא זקנה ולא צעירה , כנראה בשנות ה 40 לחייה .

"שלום , אני המרפאת גרין , אנחנו מוכנים אליך " היא החוותה עם ידה בצורה מאוד "חלקה" לכיוון צידו השני של המבנה שבסופו דלת זכוכית גדולה .

דראקו קם בשקט והתקדם אל הדלת מלווה ברופאה גרין לידו , אמו וסנייפ מאחוריו , דראקו לא הפנה את ראשו לאחור להסתכל על אימו , ולא ראה את הדמעות על פניה , ואת סנייפ תומך בה ועוזר לה להמשיך ללכת .

דראקו ידע לאן פניו מועדות , אך הוא לא היה מוכן למבנה המרשים שמולו , זה היה מאין מבנה , עשוי אבנים עתיקות שהזכירו לו את הפירמידות במצריים שראה כשהיה בן 9 בטיול עם משפחתו . 

אבל לבני הבניין היו חלקות למגע , קרירות עקב מזג האויר של חודש אוקטובר .

הם נכנסו אל הבניין , מצד אחד היה אולם רחב אך קטן בהרבה ממה שאתם עלולים לחשוב , אולם שיכול להכנס לפחות 40 פעם באולם הגדול בהוגוורטס .

דראקו התגעגע להוגוורטס באותו הרגע , ואפילו חשב לשאול את אימו אם הוא יכול לחזור לשם אבל ויתר על הרעיון של דיבור ממשיך לצלול במחשבותיו על הוגוורטס .

הם עלו במדרגות תלולות , המובילות לדלת כבדה , הרופאה גרין שלפה צרור מפתחות גדול ובמיומנות תקעה את המפתח בחור המנעול , סובבה 2 וחצי סיבובים לשמאל ופתחה את הדלת . 

דראקו תהה לעצמו למה היא לא פשוט שולפת את שרביטה ומטילה לחש אלוהומורה , דבר זה יכל לקצר את כל התהליך .

מאחורי הדלת עמד קיר עם חלון , מאחורי החלון היו סורגי ברזל שחורים שהזכירו לדראקו את המרתף באחוזת מאלפוי , דראקו הצטמרר מהמחשבה על ביתו האפלולי , זה היה המקום האחרון בו דראקו רצה להיות , טוב , המקום האחרון לפני אזקבאן . 

הרופאה גרין פנתה פנייה חדה לימין , שם היה מסדרון מקושט בספסל עץ עלוב (לדעת דראקו , סנייפ ונרקיסה ) 

חלונות מעוטרים בסורגים  ווילונות כחולים בהירים . 

הם הלכו בעקבות גרין לסוף המסדרון שם עמדה דלת לבנה .

הרופאה גרין פתחה את הדלת חושפת , עוד שני רופאים , האחד נמוך וקירח לבוש חולצת פולו עם פסים כחולים , ומשקפי ראיה מלבניות בעלי מסגרת דקה .

לידו ישב איש גבוה קצת יותר מהקירח , שיערו חום ומקריח , לבוש חולצה מכופתרת כחוה פתוחה ומתחתיה חולצת טריקו שחורה , הם לא נראו כמו מרפאים חשב דראקו . הם ללא מדים ונראים כמו אנשים מן הרחוב . 

הם נכנסו אל החדר הקטן , דראקו התיישב ליד הקיר על כיסא מרופד בד מגרד שכזה 

אימו וסנייפ התיישבו לצידו , נרקיסה ניסתה לשלוח את ידה לאחוז בידו של דראקו , אבל דראקו סירב למגעה של אמו .

"אז , שלום דראקו , אני הרופאה גרין , זה המרפא ווקר " היא החוותה עם ידה אל המרפא הקירח 

 " וזה המרפא סטיין " היא החוותה אל המרפא השני .

"וכמו שכבר אמרתי והצגתי את עצמי , אני המרפאת גרין , מנהלת המחלקה לבריאות הנפש לנוער כאן בהקדוש מנגו , ברוך הבא "

		הפרק הבא