כבר בדקה שהתעורר, ידע הארי שמשהו לא בסדר. המזרן עליו שכב היה דק וגבשושי, לעומת המזרן הנוח והמענג עליו נרדם אתמול בלילה. הילת מיטתו הוחלפה במראה המקסים של תקרת בטון אפורה מלאה בכתמים שאת מקורן הארי לא חשק לגלות כלל. הוא הסתכל משני צדדיו בתקווה שאחד מחבריו יוכל להסביר לו את המצב. מהר מאוד הבין הארי שהוא, העכברושים והג'וקים- היו הנפש החיה היחידה בחדר. בלי או עם משקפיו, הארי לא זיהה שום פרט בחדר, ובלבולו החלף במהרה לפחד. הירגע, אמר לעצמו, זו בטח איזו מתיחה מטופשת שהבנים ארגנו, אסור לך לתת להם את מבוקשם ולהיבהל! אך להארי היה קשה להתעלם מדאגה צייצנית שצפה לה במעמקי ראשו, שולדרמורט מאחורי זה. לא, לא, אם הוא היה מאחורי זה כבר הייתי מת! ואולי... אני כן מת?!!! הארי רץ בכל כוחו מהחדר המזוויע, ליבו דפק בקצב מפחיד ומפוחד, והוא התפלל להיתקל בתמונה של האישה השמנה שתעיר הערה שאולי הייתה פוגעת בו אם היה חי במאה ה17. תפילתו נענתה!- חלקית בכל אופן, הוא התנגש במישהו בבום עצום והרגיש בלטה צומחת לו מהמצח, המקום הספג את המכה. הארי הרים מבטו לטרול שוודאי גרם להתנגשות עוצמתית שכזו- וליבו שב לסדרו בין רגע. מלפניו עמד, משפשף הכאב את מצחו, נער בעל שיער ג'ינג'י פרוע ואף ארוך."ידעתי שזה אתם! זה הכי טוב שאתם יכולים לעשות? לחש שינוי צורה על החדר? עבודה טובה חבר'ה- ממש הפחדתם אותי!" הארי ניסה לנגב את הזיעה הקרה ממצחו כך שרון לא ישים לב... אבל רגע אחד, משהו היה שונה ברון, שונה מאוד למען האמת- גופו היה גדול פי חמישה בערך מגופו הרזון הרגיל, נראה כי פניו הותקפו בידי מפלצת אקנה נוראה, ואם כבר מדברים על פניו... "אה... מי אתה?" "זו לא השאלה, השאלה היא באיזה סרט אתה חי יא מטומטם!" קולו חרק וצרם, כאילו הוא עוד בתהליכי שינוי, מה שהייתה עוד תכונה שהבדילה בינו לבין רון, בנוסף לעיניים החומות, חוסר הנמשים, שפתיו הצרות והיבשות וגבתו המסולסלת- קולו של רון כבר השתנה ממזמן (איזו תקופה נוראית זו הייתה!), מה שהיה יכול לשעשע את הארי כיוון שהוא היה כבר בן 16, והגוש מלפניו נראה משהו כמו... 20 שנה יותר ממנו. "אחחחח, איזו נגחה דפקת בי! לא מספיק שאני צריך להיות איתך בחדר-" "-אתה איתי בחדר?" "ועוד באתי להזהיר אותך כי וארדרוק כועסת עליך טילים!" "מי זאת וא...'טילים'??" הארי היה כל כך מבולבל, עד שרק מתוך רפלקס (ואולי גם כוונה לשפר את הבלוטה בקצה ראשו) הוא הושיט יד לאחוז בשרביטו, אך שרביטו לא היה שם, הארי היה בטוח שהוא היה בכי האחורי של הפיג'מה שלו כשהלך לישון אתמול (רק כי נרדם באמצע קרב בועות הסבון המרקדות המרתק שלו ושל רון). הארי בחן את סביבתו, שטיח מעופש אכול פרעושים בפינת החדר היה החפץ המזמין ביותר בכל המקום. הוא כבר לא במועדון גריפינדור, ולא נראה לו שהוא בכלל כבר בהוגוורטס, אז... "איפה אני לעזאזל?!" "אוה! סוף סוף אתה מתחיל להישמע שוב כמו עצמך! טוב, החלק של ה'עזאזל' בכל אופן." "איפה אני? מי אתה? ומה קרה לקסם שלי?...כלומר... לקיסם שלי?" "נו פוטר, מה עובר עליך היום יא מג'נון?" "איך אתה מכיר אותי? ולמה אמרת שאתה איתי בחדר?" "או-או, אני חושב שאתה אשכרה רציני פוטר, אתה לא מסתלבט עליי עוד פעם נכון?"
הארי שכב בחדר האחות, שהייתה אישה משופמת ביותר או גבר בפאה בבית הספר הזה, שהיה בדיוק העניין- מאיזושהי סיבה מבהילה הארי היה רשום לפנימייה המוגלגית המזעזעת הזו ואיכשהו כולם מאמינים כי שם הוא למד במשך כל שש השנים האלו! אבל איך זה ייתכן? חבריו בפנימייה (לפחות כך הם טוענים את עצמם...להארי הם נראו הרבה יותר כמו אויב סטייל דאדלי מאשר חברים...) אמרו לו שהוא חלם את כול זה, או שהוא על סמים. הארי חיכה בדריכות על מזרן הסכינים לשובה/ו של האחות שאמרה/ו שהיא/הוא הולך/ת להתקשר לדרסלים, לשאול אם הארי לוקח "תרופות מיוחדות" ומה לעשות עם הנער במקרה של הזיות חמורות... הארי קיווה בכל ליבו שכול זה הייתה הזיה.
|