יאמי ותמי

הספר שברשותי – "עולם האגדות", נותן לי הרבה השראה לפאנפיק. לאחר הצלחתו של הפאנפיק "הנסיכה על האבטיח" (הוא במומלצים! יש!) החלטתי להמשיך בדרכי ולפרסם פאנפיק פרודיה על האגדה המפורסמת "עמי ותמי" (או בגרסה המקורית, "הנזל וגרטל"). ויתור זכויות גדול לעשי וינשטיין, שעיבדה את אגדות האחים גרים בספרה "עולם האגדות", לאחים גרים עצמם וכמובן – לקונר ביילי. וכמו כן גם ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג. בנוסף הייתי רוצה להודות במיוחד ל- 

היה היו פעם שני ילדים שמנים וטעימים להפליא, יאמי ותמי שמם. 

יאמי ותמי גרו בבית קטן ביער השחור עם שני הוריהם.
לילה אחד שמעו הילדים את אימא ואבא מתלחשים.
אמרה האם: "רק ביסקוויט כשל"פ אחד נשאר לנו בבית. בבוקר נשאיר את הילדים ביער, אולי ימצאו להם דוב או שניים לאכול."
ענה האב: "הרי זה נורא! ומה עם ארגז הסופגניות שקיבלנו מהשכנה?"
אמרה האם: "נו, גם ככה הילדים שמנים יותר מהמנצח השנתי של 'אכול כפי יכולתך'. מוטב שלא נראה אותם אוכלים סופגניות למוות."
אמר האב: "תזכירי לי מי היה המנצח השנה?"
חשבה האם וענתה: "נראה לי זה היה אלביס פרסלי, לא? אבל אנחנו סוטים מהנושא. מה שחשוב הוא שננטוש את הילדים מחר ביער, ונקווה שלא יפגשו את השכנה התמהונית שלנו. יש לי הרגשה שהיא אדם זאב."
שמעו הילדים ובכו. יאמי חיבק את אחותו, יצא החוצה, אסף אבנים וחזר למיטתו.
שאלה תמי: "מדוע אתה אוסף אבנים?"
ענה לה יאמי: "צידה לדרך. שנוכל להילחם בדובים," והלך לישון.
בבוקר נתנה להם אימא ביסקוויט כשל"פ אחד ולקחה אותם לעבי היער.
בעודם הולכים ניסה יאמי לראות אם יש דובים בסביבה כדי שיוכל לצוד אותם.
כשפנו בשביל מהבית ראה יאמי את קצה זנבו של דוב גדול ושמן.
זרק יאמי אבן אחת כדי להכניע את הדוב, אך כשהתקרב ראה שאין זה היה אלא סתם ענף דק של עץ. פעם אחת שמע רשרוש בין העצים, זרק אבן נוספת וגילה שאין זה היה אלא סתם סנאי תועה. כך קרו פעמים נוספות, עד שמלאי האבנים של יאמי אזל.
בקרחת היער הבעירה אמא מדורה ואמרה: "שבו והתחממו על יד האש. אביכם ואני נלך לקטוף מרשמלו."
הילדים נשארו לבדם. הם ישבו והתחממו על יד האש, בלי לעשות דבר.
דבר אחד אפשר להגיד על יאמי ותמי, וזה שחסרה להם בהחלט תחושה של זמן. וחוש כיוון. וביסקוויט כשל"פ אחד (יאמי אכל אותו בדרך. ציד הדובים עשה אותו רעב).
בערב תמי נבהלה, אך יאמי הוביל אותה חזרה הביתה לאורך שביל האבנים העקלקל מאוד שהוא יצר בטעות בניסיון לצוד דובים.
בדרך תהתה תמי אם באמת יש דבר כזה עץ מרשמלואים. היא ידעה שאם היה לה היא הייתה שותלת אחד בגינתה העתידית.
ומתחתיו הייתה מבעירה מדורה, כך שכל מרשמלו שנופל מן העץ היה נצלה היטב בלהבות. אבל היו ליאמי ותמי דברים נוספים לדאוג להם מלבד גינה עתידית או עץ מרשמלואים. הם הגיעו לבסוף אל ביתם הקטן ונכנסו פנימה.
"שיט," סיננו אימא ואבא פה אחד.
יאמי ידע שזאת מילה לא יפה.
הוא שמע את אימא שלו משתמשת בה כשהעוגה שלה נשרפה, או כשהשכנים באו לבקר, או כשאבא הציע לה נישואין, או כשמכבי תל אביב-
כאשר הילדים שכבו לישון רעבים, שוב שמעו את ההורים מתלחשים.
אמרה האם: "חיפשתי בכל המגרות במטבח. כל מה שנשאר לנו זה קופסת גפרורים משומרים בחומץ, משולש פיצה עם אננס שעבר לו התאריך לפני 28 דקות וחבילה של ניירות טואלט משומשים בתוך קופסה של עוגיות חמאה."
אמר האב: "מתי אי פעם מישהו ראה קופסת עוגיות חמאה שבאמת יש בה עוגיות חמאה!"
"לא נראה לי שמייצרים את זה יותר," אמרה האם.
"אז מה נעשה?" שאל האב.
"חשבתי לארגן מחאה נגד קופסאות של-"
"-התכוונתי לגבי יאמי ותמי!" קטע אותו האב.
"נשאיר אותם גם מחר ביער. עם דובים לא היה להם מזל, אבל אולי עם פינגווינים יהיה להם יותר מזל..." אמרה האם.
אמר האב: "פינגווינים לא נמצאים רק בסאוונה?"
שמעו הילדים ובכו. יאמי חיבק את אחותו ורצה לצאת החוצה לאסוף אבנים, אך הדלת היתה נעולה. פתח יאמי את חלון המטבח וקיפץ החוצה.
אך כשסרק את הסביבה גילה שביזבז את כל התחמושת שלו אתמול.
יאמי חזר למיטתו בוכה ועצוב.
בבוקר נתנה להם אימא קופסת גפרורים משומרים בחומץ.
שאלה תמי: "למה נתת לנו קופסת גפרורים משומרים בחומץ?"
ענתה האם: "כי לא היה במלח."
"ולמה לא נתת לנו סופגניות מהארגז שרשום עליו באדום 'סופגניות לשכנים הנחמדים שלי! יהיה זה נחמד מאוד מצידם אם תביאו את הילדים הטעימים - - כלומר, המתוקים שלכם לבוא איתי ולהיות ארוחה טעימה - - כלומר, לאכול ארוחה טעימה. (:'. זה נראה כמו משהו טעים לאכול, וגם זה נשמע כאילו השכנה שלנו היא אדם זאב."
האם הינהנה.
"הסופגניות האלה מקולקלות," אמרה האם. "בדקתי אותם אתמול ולכולן יש טעם של פלדת אל חלד."
"אבל הארגז עדיין עטוף ב-"
"כן, הבנתי. יום נעים," האם דחקה בהם לצאת מהבית והם יצאו לעבי היער.
בדרכם, זרק יאמי את הגפרורים מהקופסה, אחד אחד. ליאמי עלה רעיון גאוני. אם הוא יצית את כל היער, העצים לא יחסמו לו את הדרך חזרה הביתה.
התוכנית שלו הייתה כמעט מושלמת, מלבד העובדה שהוא שכח להצית את הגפרורים לפני שזרק אותם. כשהגיעו לקרחת היער שוב הבעירה אימא מדורה ואמרה:
"שבו והתחממו ליד האש. אביכם ואני נלך לקטוף מרשמלו."
"למה זה עושה לי דה ז'ה וו?" תהה יאמי בקול, אבל הוריהם כבר נעלמו.
הילדים נשארו שוב לבדם. משיעמום ומרעב בישיבה מול האש התחילו יאמי ותמי לדבר על סופגניות.
יאמי התוודה שדווקא טעם הסופגניה האהובה עליו הוא פלדת על חלד, ותמי הסכימה איתו.
"יש לזה טעם כל כך אקזוטי וייחודי," אמר יאמי, ותמי הינהנה.
לבסוף, עם רדת הערב, נבהלה תמי.
יאמי רצה להוביל את אחותו חזרה הביתה לאורך שביל הגפרורים שהוכחו בהתחלה כחסרי תועלת לתוכניתו המקורית, אבל עכשיו כשחשב על זה היו חיוניים מאוד למציאת הדרך הביתה. אבל לא נראה כל זכר לגפרורים.
"כנראה שפינגווינים ניקרו אותם," חשב יאמי בקול.
יאמי ותמי הלכו יד ביד בין העצים המפחידים.
לפתע ראו שביל נחמד ובית קטן שקירותיו עשויים קינדר בואנו, מן החלונות מציצות סוכריות אם אנד אמ'ס, וגגו – עוגיות אוריאו.
תמי התקרבה וקטפה סוכריית אם אנד אמ'ס אחת. יאמי קטף קינד בואנו מן הקיר.
השניים קטפו המון ממתקים שמטרתם לפרסם חברות מותגי ממתקים מוצלחים (שאני אתחיל? כיף-כף, פסקזמן,  טורטית, שוקולד פרה, עוגיות לוטוס, סוכריות ברטי בוטס בכל-), עד שפתאום נפתח החלון, ואישה זקנה עם עיניים אדומות ואף ארוך אמרה:
"ילדים, ברוכים הבאים! אני השכנה הנחמדה שלכם! היכנסו פנימה, ואתן לכם מרק וגם לחם, גלידה וקצפת."
"לא תודה, עדיף לנו להוריד לך את קיר הממתקים ולאכול אותו," אמר יאמי, ומיד זכה למרפק בצלעות מצד אחותו.
"נשמח להיכנס," אמרה תמי בנימוס.
יאמי ותמי נכנסו לבית הממתקים, ולפניהם שולחן שרגליו רגלי חתול, ועליו מרק חם ולחם וגלידה. המגש עם הקצפת נפל לאישה הנחמדה מהידיים כשהיא קלטה כמה שמן ועסיסי נראה יאמי, וכמה טעימה ובשרנית נראית תמי.
הילדים הרעבים טעמו מעט ואכלו  עוד, ולא השאירו אפילו פירור.
החתול המסכן של האישה, טרופותי, הפך בטעות לקינוח של יאמי כי הוא התקשה להבדיל בינו לבין פודינג.
ובינתיים האישה הזקנה והנחמדה הכינה להם מיטות ושמיכות עשויות קורי עכביש (בשלב זה של הסיפור יאמי ותמי פשוט הניחו שהיא אוהבת חיות), והם שכבו לישון מפוטמים ומרוצים.
בבוקר אמרה הזקנה, ובידה מטאטא נימבוס 2001: "לכי, ילדה, אל המעין והביאי מים בדלי. גרפי את השביל, כבסי את הבגדים, והכיני מרק תרד. אני רוצה את אחיך עם שרירים כמו של פופאי, כי שרירים זה החלק הכי עסיסי."
בלי להבין את הרפרנס המובהק, מיהרה תמי לעבודה.
"ואתה, יאמי, רזה שכמותך," שיקרה הזקנה. "היכנס לכלוב ואל תעשה דבר."
"כן גבירתילי," אמר יאמי. כעת היה תורה של הזקנה לא להבין את הרפרנס.
בעוד יאמי שהה בכלוב, ותמי עבדה במרץ, הפכה הזקנה מאישה נחמדה, למכשפה מפחידה וכלל לא נחמדה.
ליאמי היא הזכירה את מכשפת הממתקים מהקטע הגרוע ההוא בהארי פוטר והילד המקולל.
בכל מקרה, האישה שכעת נהייתה למכשפה החלה לצחוק בכל גדול:

עכשיו כשאני חושב על הדבר הבא שהיה כתוב (ובאמת אני הולך לצטט מהספר) אני תוהה באיזה מצב נפשי קשה הייתה שרויה מעבדת האגדות, עשי וינשטיין, כאשר כתבה את השורה הבאה. אני מתאר לעצמי שהשעה הייתה מאוחרת מאוד בלילה, לעשי המסכנה לא היה כוח לחשוב יותר מדי, וכל מה שהיא רצתה היה לגמור לכתוב את האגדה וזהו.
אז זאת היה הפרשנות שלה לצחוק מרושע:

"אוֹהוֹהוֹ, אַהַהַ, בַּבָּא-יָגָא כֹּל-יְכוֹלָה!"
"וואט דה פ**?!" קראו יאמי ותמי בזעזוע מוחלט.
"מה הבעיה?" שאלה המכשפה. "צחקתי צחוק מרושע."
"לזה את קוראת צחוק מרושע?" נדהם יאמי בגיחוך. "זה לא מתקרב לצחוק מרושע! זה היה פשוט הדבר הכי מוזר ששמעתי!"
"כן, הוא צודק," אישרה תמי. "אם כבר תגידי משהו כמו 'מוחעחע', או לפחות צחוק כלשהו אחר שלא נשמע כל כך מחריד ולא קשור."
המכשפה הזעיפה את פניה.
"אתם תשתקו," היא נזפה, ואז שלחה אצבע גרומה אל יאמי. "אני לא אומרת לך איך להיות קורבן לקניבליזם," היא אמרה, ואז העבירה את אצבעה אל תמי. "ואני לא אומרת לך איך להיות שפחה!"
יאמי ותמי השתתקו, ולא אמרו יותר דבר.
כך עבר לו שבוע, והמכשפה שוב ניגשה לתמי:
"לכי אל המעין והביאי מים בדלי," היא הורתה לה. "אספי עצים למדורה, ומהרי, מהרי! הדליקי אש בתנור, ואת המים שימי בסיר הענק. מהרי, הכיני מרק!" כעת המכשפה כבר לא הייתה יכולה לעצור את עצמה, והחלה שוב לצחוק בקול גדול: " אוֹהוֹהוֹ, אַהַהַ, בַּבָּא-יָגָא כֹּל-יְכוֹלָה!"
יאמי ותמי שניהם כיסו את אוזניהם בידיהם בזמן שצחקה המכשפה את צחוקה המחריד והמשונה.
"אוקיי, אני אפסיק," רטנה המכשפה.
"אממ, גברת מכשפה," אמרה תמי. "נראה לי שבטעות הכנסת את החתול שלך לבפנים. אולי כדאי שתבדקי."
המכשפה פתחה את דלת התנור והכניסה פנימה את ראשה.
"דווקא נראה פה די-"
מיד דחפה אותה תמי וסגרה את התנור.
בזמן שהמכשפה נאפתה באיטיות, תמי שיחררה את יאמי מכלובו והם שוחחו ביניהם.
"איך הצלחת לדחוף את המכשפה לתנור?" שאל אותה יאמי.
תמי הרימה את שרוולה והראתה יד שרירית במיוחד.
"שבוע שעבר שתיתי את כל מרק התרד בלי שהמכשפה תשים לב," היא סיפרה לו.
"אבל חשבתי שזה סתם חארטה ותרד לא באמת עושה אותך חזק," אמר יאמי.
תמי חשבה לרגע, ואז אמרה: "אולי המים היו קסומים, אנערף."
לבסוף המכשפה גמרה להיאפות. שני הילדים לקחו את המכשפה האפויה איתם, מילאו את כיסיהם בממתקים מהבית, ויצאו לדרכם.
בדרך נס מצאו הילדים את הדרך הביתה, ונכנסו שוב הביתה אחרי שכה התגעגעו להוריהם.
אביהם, שפתח את הדלת, קידם את פניהם בברכה.
"שיט," הוא אמר. "מותק, הילדים מצאו את הדרך חזרה!"
"אבל לקחנו להם את כל הגפרורים!" נשמע קולה של האם מן המטבח.
היא יצאה מהמטבח אל מסדרון הכניסה ובהתה בשני ילדיה.
"תסבירו את עצמכם," היא דרשה.
"מצאנו את הבית של השכנה, גילינו שהיא מכשפה עם בית ממתקים ולא אדם זאב, היא ניסתה לאכול את יאמי אבל בסוף דחפנו אותה לתנור והבאנו אותה אפויה היטב עם עוד כמה ממתקים," תמצתה תמי.
שני ההורים הרימו גבה.
"רוצים קצת?" הציעה תמי, והושיטה להם את גופתה של המכשפה.
האב עיווה את פניו בגועל.
"אסתפק בסופגניות אל-חלד."

וכך, יאמי ותמי חזרו לחיות בנעימים.
ההורים קברו את ילדיהם בגינה, לאחר שמתו זמן קצר אחר כך מהרעלת סוכר.
ולבסוף, עם גופה חצי אכולה של מכשפה במעמקי המזווה שלהם, חיו זוג ההורים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הסוף!

ילדים, מה למדנו היום מהסיפור מהמרתק הזה?
הצלחתי לנתח את הסיפור לשלושה מוסרי השכל, אחד מהם של קונר ביילי.
מוסר ההשכל הראשון הוא, שלפעמים כדי להינצל מדבר רע צריך להכתים קצת את ידיך בדם (של מכשפה אפויה, אבל בואו לא נהיה עד כדי כך ספציפיים).
בנוסף, למדנו שחוש כיוון הוא כלי עזר מאוד שימושי, במיוחד אם אתה מנסה להימנע ממכשפות קניבליות עם בית ממתקים.
לבסוף, מוסר ההשכל של קונר ביילי הוא שיאמי ותמי סתם חיפשו צרות. הרי אם לא היה להם אוכל, למה הם זרקו את כל הגפרורים המשומרים בחומץ שלהם בדרך הלוך!
אז בקיצור, אני מקווה מאוד שלמדתם לקחים חשובים מהאגדה, ושהסיפור החביב הזה ילווה אתכם לאורך החיים.

וכמובן, החלק הכי חשוב בכל פאנפיק! 
הפאנפיק דורג Pg13 מטעמי – נו, אני באמת צריך להסביר לכם? 
אפיית בן אדם בעודו בחיים, אכילת חתול בעודו בחיים, אכילת קינדר בואנו בעודו בחיים, והכי גרוע – "אוֹהוֹהוֹ, אַהַהַ, בַּבָּא-יָגָא כֹּל-יְכוֹלָה!"