זכרונות

פיקצר.

יש זיכרונות מתוקים, שכאשר חושבים עליהם הבטן מקרקרת מרעב געגוע.

יש זיכרונות שמחים, שכאשר חושבים עליהם חיוך מתפשט על הפנים וצחקוק חלוש מצליח למצוא את דרכו במורד הגרון.

יש זיכרונות כואבים, שכאשר חושבים עליהם מרגישים צביטה בלב ומדי פעם דמעה מלוחה,

ויש זיכרונות אהובים, שכאשר חושבים עליהם הלב מדלג על פעימה.

ג'יימס פוטר היה קצת מהכל, אם לא הכל עבורה.

אם היו אומרים ללילי לפני כשנתיים שאת חייה כבוגרת בית הספר הוגוורטס היא תבלה במחשבות על פוטר, היא הייתה צוחקת לו בפנים ומניפה את שיערה בחדווה "שום סיכוי שאני אפילו אחשוב על הפוץ הזה".

'אהבתי היחידה נולדה משנאתי היחידה' היא ציטטה מתוך המחזה המועדף עליה.

לילי התכווצה, שוקעת בכורסא יותר אם דבר זה היה בכלל אפשרי.

היא ניגבה את הדמעה הבודדה שזלגה במורד לחייה, אומנם מעשה זה היה חסר טעם – מכיוון שהדמעות האחרות לא איחרו להגיע, מרטיבות את פניה הלחים של לילי אוואנס.

לילי מצאה את אירוע זה כבר לא יוצא דופן. למען האמת, מדי ערב וערב בחצי שנה האחרונה היא נהגה לשבת באותה הכורסא, באותו חדר האורחים, עם אותו ספל קפה נטול קפאין שקת'רין הכינה לה, ועם אותה הבעה ממורמרת על פניה.

היא שנאה את הדרך שבה ג'יימס גרם לה להרגיש. חסרת אונים מול עיני השקד שהביטו בה בהערצה, חלשה מכדי להתנגד למגעו החם כנגד גופה. הוא הדבר היחיד שלילי לא באמת יכלה להסביר, והדבר היחיד שהיא עדיין מנסה לדעת. כל יום שבילתה איתו הרגיש כמו היום האחרון שבו תחיה, ועם זאת הרגיש כמו היום הראשון של שארית חייה.

תיקון, שארית חייהם.

קת'רין אמרה פעם ש"הדברים הכי טובים הורגים אותך לאט, וגורמים לך להנות מזה". סיריוס גלגל את עיניו והוסיף בטון משועשע "אם כך, אני רוצה למות בייסורים".

זה לא יכול להיות הסוף. לא.

אם נאמר שהחיים הם מבנה עם קומות בלי סוף כאשר כל קומה מסמלת שלב אחר בחיים, לילי נמצאת כרגע בכניסה לאולם.

יש כל כך הרבה דברים שרצתה ולא הספיקה.

להתעורר בבוקר לצידו של ג'יימס, שיערו סטור על פניו וחיוכו התמידי מרוח על שפתיו אפילו בשנתו.

להכין להם ארוחה, שתצא קרה וקשה מכיוון שלילי לא ניחנה בכישורי בישול, אך ג'יימס יעריך את המחווה.

לצפות בו משחק קווידיץ' עם חבריו בחצר ביתם.

לצאת איתו לטיול רגלי ברחובות לונדון. [ג 'יימס נהג לומר לה עד כמה חשוב להישאר בכושר גופני.]

לטפל בחבורותיו של ג'יימס כאשר חזר ביום ירח מלא ולגעור בו שבפעם הבאה הוא עלול להיפצע קשה יותר, ולהשתתק, כשכל המערכות בגופה נרגעות, כאשר שפתיו מונחות על שלה במטרה להשקיט אותה.

לנסוע יחד עם ג'יימס למקום שלהם, ולהוציא את הדברים שקברו באדמה מתחת לעץ האפרסק הגדול.

להתחתן.

להוליד את הילד שלהם.

באותה מחשבה עצובה היא נעצרה, והניחה את ידה על בטנה שהתחילה להתעגל מהביקור האחרון של ג'יימס [והסודי, אם ניתן להוסיף].

"כי אלה הדברים הקטנים שעושים את האדם מאושר" לילי מלמלה לעצמה את דבריו של רמוס, ומעולם לא הסכימה איתו יותר מאשר באותו הרגע.

"אכפת לך לדבר איתה ?" קת'רין שאלה את כהה השיער שעמד מולה בחוסר אונים, "אני כבר לא יודעת מה לעשות. מאז ה- אהמ, 'ידיעה'," קת'רין הנמיכה את קולה בתקווה שלילי לא תצליח לשמוע אותה, "לילי יושבת באותה נקודה בלי לעשות דבר. בחודשים הראשונים היא הייתה מתעוררת בבוקר, והולכת למסדר. היא חזרה בסביבות השעה שש בערב ופרשה לישון. מדי פעם אפילו לא טורחת לרחוץ את עצמה. אבל בשבועות האחרונים ..

היא הפסיקה לתקשר. אם אני לא מביאה לה אוכל היא לא לוקחת לבד,כאילו היא ממשיכה לחיות רק כי מאלצים אותה.

היא פשוט מסרבת לעשות משהו כדי להשלים עם .. מה שייקרה. הפנים שלה כל הזמן ספוגי דמעות יבשות. לא ראיתי אותה מחייכת מאז הפעם האחרונה שראתה את ג'יימס. אתמול ראיתי אותה יושבת בקצה החלון, מבטה מהופנט. אני חושבת שהיא חשבה על .. לנסות להתאבד. אני לא יכולה יותר .." קת'רין מלמלה, מוחה את עיניה הרטובות.

סיריוס השפיל את מבטו, חוקר את צבען של נעליו. הוא לא יכל לסבול כשבנות בוכות.

"אני אעשה כמיטב יכולתי" הוא אמר בקול הכי יציב שהצליח לגייס.

קת'רין חייכה חלושות וחיבקה אותו. "תודה" מלמלה.

לילי שמעה רחש, ומיד קפצה על רגליה. התקווה שזה יהיה ג'יימס שיעמוד בפתח החדר התנפצה לרסיסים כשראתה את קת'רין וסיריוס.

קת'רין שלחה מבט מעודד לעבר לילי ונעלמה מראייתה.

"היי, אוואנס." סיריוס אמר ואילץ את עצמו לחייך.

לילי כמעט והפילה את סיריוס כשקפצה לחבקו. "סיריוס" היא נאנקה בכאב, קולה צרוד עקב ימים של בכי.

סיריוס עטף את זרועותיו סביב גופה הדקיק ואימץ אותה לגופו. "אני כאן" הוא לחש לאוזנה.

לילי הרשתה לעצמה להתפרק שנית, כעת שידעה שיש מישהו שיוכל לאסוף אותה בחזרה. "אני .. היום .. ג'יימס .." היא ייבבה.

סיריוס לא אמר מילה. אך לילי ידעה שהוא מזדהה איתה. היא עומדת לאבד את אהוב ליבה, והוא עומד לאבד את חברו הטוב ביותר.

"אני לא אוכל לצפות בזה. אני לא מוכנה להגיד שלום .." התייפחה לשקע צווארו, מרטיבה את החליפה האפורה שלבש.

"גם אני לא לילי. אבל זאת ההזדמנות האחרונה שלנו" סיריוס הזכיר לה את המר מכל, "זה עכשיו או לעולם לא. הסוהרים אמרו שהם לא ייתנו עוד אחת".

לילי הנהנה, מתרחקת ממנו. "אוקי" מלמלה בתבוסה.

סיריוס נאנח, וליטף את שיערה פעם נוספת לפני ששניהם טיפסו על המטאטא, ויצאו לכלא אזקבאן.

רעש הצעדים מילא את החלל הריק של מסדרונות אזקבאן.

הם חלפו על פני תאים עצומים בגדלם, חשוכים ואפלים כמעט כמו האנשים ששכנו בתוכם.

ביום שבו באו לקחת את ג'יימס, לילי הייתה המומה. היה ידוע לה היטב כמו שהיה ידוע לסיריוס ולכל מי שהכיר את ג'יימס פוטר – שהאשמות שהביאו נגדו לא היו נכונות.

והיא עשתה כל דבר שעלה על דעתה בכדי להוכיח זאת. אך דבר לא הצליח. ולכן, איפשהו בתת מודע, לילי הרגישה אחראית על גורלו.

הסוהרים, ואיתם גם 'הנביא היומי' האמינו כי ג'יימס פוטר הוא אוכל מוות.

והגרוע מכל היה, שהעונש להיותך אוכל מוות הוא נשיקת סוהרסן.

כשסיריוס ולילי ראו באופק את התא שבו ג'יימס אמור להיות, הם פצחו בריצה.

לילי עצרה להתנשם, וסיריוס התקדם לעבר הסורגים שהפרידו בין המסדרון לבין תוכן התא.

"קרניים !" הוא קרא. שום תגובה.

"קרניים" הוא ניסה שוב.

לילי לא הבינה במתרחש, ונעמדה לצידו של סיריוס, מנסה למצוא את ג'יימס. התא היה כל כך חשוך, קורי עכביש בצידי התקרה, קירות אפורים, רצפה סדוקה, מיטת קומתיים בצד החדר ומין אסלה בצד השני.

לילי מנעה מעצמה מהרצון העז להקיא בכך שהניחה את ידה על פיה. "מרלין .." מלמלה.

"לילי" סיריוס אמר. לילי הפנתה את תשומת ליבה אל האצבע המורמת שלו, שהצביעה על הקיר.

משהו נכתב שם.

לילי צמצמה את עיניה, מתרכזת ככל האפשר. לאחר מאמצים, היא הצליחה לפענח שתי מילים.

'לילי אוואנס'.

היא בלעה רוק, מועדת צעד אחורה. "איפה קרניים ?" סיריוס הרהר בקול.

הבחור שחלק עם ג'יימס את התא, שעד שפניו צצו בחשכה לסיריוס ולילי לא היה מושג שהוא נמצא שם, דיבר.

"אם אתה מתכוון לבחור שהיה כאן, הוציאו אותו. כבר לפני שעה." אמר.

לילי לקחה צעד נוסף אחורה, עיניה נפערות ומאיימות לצאת מחוריהן. "מ-מה ?" קולה רעד.

"הם הוציאו אותו ? זה לא יכול להיות. אמרו לנו שיש עוד 5 שעות עד שהוא .." קולו של סיריוס גווע.

"אני לא מאמין !" זעם, בועט בדבר הכי קרוב שהיה אליו.

לצערו, זה היה עציץ כבד עשוי בטון.

"לעזאזל" שאג. "לעזאזל !".

לילי לא הצליחה למצוא את מילות האכזבה שנתקעו בגרונה.

הוא .. איננו.

והיא אפילו לא הספיקה להגיד לו שהיא אוהבת אותו.

להיפרד.

לילי לא חזרה לביתה של קת'רין הפעם.

היא מצאה את מפתחות הבית שהיא וג'יימס רכשו, והחליטה שזאת תהיה הזדמנות טובה לעבור שם. לאסוף זיכרונות ..

לאחר נשימה ארוכה ומסחררת, לילי נכנסה לבית, בפעם הראשונה לבד.

היא עברה במסדרון, בוחנת את החדרים. המטבח היה מואר. דבר שמשך את סקרנותה של לילי מכיוון שבבית לא היה אף אחד מאז .. אותו היום.

לילי הלכה על קצות אצבעותיה לתוכו, וגילתה כי המטבח ריק.

אולי היא שכחה לכבות את האור כשעזבה ?..

מוזיקה שהופעלה הקפיצה את לילי. הדבר המשונה יותר היה שהיא זיהתה את השיר.

השיר שהיא וג'יימס רקדו לו בדייט הראשון שלהם.

כשליבה פועם בחוזקה, ותקוות חדשות מנפחות את ראשה, היא טיפסה במעלה גרם המדרגות לכיוון חדר השינה

נדמה שהמוזיקה השתתקה לכבוד כניסתה של לילי לחדר.

השקט ששרר כעת היה מלחיץ עוד יותר מהרעש שהיה קודם לכן.

"ג'יימס ?" לילי לחשה בכאב.

"כן, אהובתי ?" הקול שזמן כה רב לא זכתה לשמוע שאל. היא הרגישה את חום גופו מבעד לחולצת הכותנה הדקה שלבשה. ידיים מחוספסות עקב שנים של משחקי קווידיץ' הצמידו אותה אל גופו שלו.

"ג'יימס !" היא צרחה, מסתובבת אליו ומושכת אותו לחיבוק.

"לילי–  אני–  לא – נושם" ג'יימס צחק, לוחץ אותה אליו וחופן את פניו בשיערה כפי שתמיד נהג לעשות.

הוא הסניף אותה, מתמכר לריח המשכר שלה. לילי שזרה את אצבעותיה בשיערו וסירבה להרפות.

"אני חשבתי .. אבל – מה ? איך ?" היא דרשה לדעת, חסרת אונים יותר משאי פעם הייתה.

"ניקו נגדי את כל ההאשמות" ג'יימס אמר, נושך ברכות את תנוך אוזנה. "אמרו שאוכל מוות אחר הודיע שאני לא קשור אליהם" הוא משך בכתפיו בביטול, שפתיו מטיילות על עצמות לחייה.

"אז זה אומר ש –" – "אני נשאר בחיים" ג'יימס גיחך. פניה של לילי נהיו לבנות, והיא הכתה את ג'יימס בחזהו. "זה בכלל לא מצחיק, אתה לא מבין מה-" אך היא לא הספיקה להשלים את המשפט כי ג'יימס קטע אותה שנית.

שפתיו פגשו בשלה, וידיו מצאו את דרכן לצידי מותניה. לילי נמחצה אל גופו, אך לא התלוננה. תוך פחות מכמה שניות היא החליטה שבחוש ההומור המעוות שלו היא תטפל בהזדמנות אחרת.

היא יכלה לחוש יותר מאשר לשמוע את הגניחה השקטה שג'יימס שחרר כאשר לילי פשקה את שפתיה למגע הקל ביותר שג'יימס הפעיל, לשונו חוקרת את פיה ברצון לדעת עוד, דבר שלילי מצאה כמשונה כיוון שג'יימס הכיר את חלקי גופה יותר טוב ממנה, אך היא לא התכוונה לשאול.

טעם מנטה עדין פלש אליה ועיניה נעצמו מעצמן, מתענגות על הנשיקה –הלא כל כך– אחרונה שלהם.

ג'יימס נישק אותה ביסודיות, ידיו מחליקות על גופה. לילי איבדה את היכולת לעמוד ישר, רגליה מתקפלות ומאיימות לגרום לה לצנוח מטה.

למרבה המזל, ג'יימס ניחן באבירות וכרך את זרועו סביב מותניה, מונע ממנה ליפול על הרצפה.

כשג'יימס הבחין שנשימותיה של לילי הופכות מואצות יותר ויותר הוא הרחיק את שפתיו משלה בחוסר רצון מופגן ונשק ברכות לצווארה, יונק ונושך את העור החיוור.

לילי חיזקה את אחיזתה בשיערו, מושכת וכמעט תולשת את שיערותיו כאשר משכה את פניו אל שלה פעם נוספת, תובעת את שפתיו.

ג'יימס חייך אל שפתיה. הנשיקות הפכו אט אט לממכרות יותר. מלאות תשוקה.

ובכן, אחרי 3 חודשים, למה אפשר לצפות ?.

"אני רואה שהתגעגעת אליי" ג'יימס גיחך והתנתק ממנה, מצמיד את קצות אפיהם.

"זאת .. דרך אחת להגדיר את זה" לילי ינקה את האוויר שג'יימס פלט.

חיוכו גדל. "אולי אני צריך להיעלם לעיתים תכופות יותר" הוא מלמל בציניות, מסדר את נשימתו.

לילי חשקה את שיניה. "אל תתבדח על זה אפילו."

ג'יימס התנצל, ולקח את שתי ידיה בידיו, אצבעותיו מרפרפות על הטבעת שבידה השמאלית.

הוא העביר את מבטו על כל גופה, משנן את המראה שלפניו. לילי אוואנס.

הנערה שרדף אחריה במשך שלוש שנים, עכשיו שלו.

שיערה האדמוני היה נפוח בשל שבלגן אותו עם ידיו, שפתיה חצי פשוקות ונפוחות, פניה סמוקות וניצוץ שובב חולף בעיניה. לפעמים ההשפעה שהייתה לו עליה שעשעה אותו.

זה בהחלט יכול לפעול בשבילו.

עיניו נעצרו על בטנה, וג'יימס נאנח, הבעה קורנת מחליפה את חיוכו.

"קדימה ליל. יש לנו חתונה לתכנן".

* * *

פיטר צפה בכל המתרחש. מהרגע שבו ג'יימס שוחרר ועד הרגע בו שניהם נבלעו במעמקי הבית.

כל מי שאמר שלפיטר אין רגשות טעה.

כי גם האנשים האפלים ביותר מרגישים משהו.

והמשהו הזה ככל הנראה הספיק עבור פיטר בכדי להסגיר את עצמו ולשחרר את חבר ילדותו.

אומנם גיבור הוא לא היה, אך גם חסר לב לא.

הוא שחרר אנחה, והעביר את ידו בשיערו הדליל. "סליחה" הוא לחש ללא קול.

הנער השמנמן שעמד כבר לא היה. את מקומו החליף עכברוש קטן ועבה. העכברוש פילס את דרכו בעשבים ונעלם ממכתש גודריק.