"קום." אמר קול מוכר שניער אותי, "אנחנו מאחרים." התהפכתי במיטתי, והתכרבלתי אל קצה המיטה, משתדל להתרחק מהקול. "לא רוצה." מילמלתי, "תן'לישון." "רון!" צעק הקול המוכר באוזני והכה בי בכרית, "קום כבר!" "אני קם, אני קם!" הרמתי את השמיכה אל מעל ראשי, מחכה שהקול המקרצץ יעזוב אותי. במקום זה, שמיכתי הועפה מעלי, וכרית הוטחה בי בחוזקה שוב ושוב... "רון!" צעק הארי, החבר הכי טוב שלי, "קום כבר!!!" "קמתי, קמתי!" צעקתי גם אני, וקפצתי מהמיטה. הבטתי בו בזעם. הוא כבר היה כולו לבוש ומאורגן. הוא הביט בי וגיחך. הבטתי מסביב. שאר הבנים לא היו בחדר, כנראה הם כבר יצאו לארוחת בוקר. "אז על מי חלמנו היום?" הוא התגרה בי. "שוב מילמלתי מתוך שינה?" "אה הא." "מביך... מה אמרתי?" "אני מעדיף שלא להגיד. גס מדי." "אוי לא!" גנחתי. "אתה היית היחיד ששמע אותי, נכון?" "האמת שלא... כולנו צפינו בך וצחקנו כמו מטורפים." "מה?!" צעקתי. "תרגע, סתם התבדחתי!" צחק הארי. "'תלבש מהר, או שנאחר לשיעור של סנייפ." "אני מאושר." "אחי, בגללך הפסדתי ארוחת בוקר. אנ'לא רוצה לקבל בנוסף גם ריתוק." "הארי פוטר?! מפספס ארוחת בוקר?!" צחקתי, "אין מצב! שאתה תפסיד צלעות חזיר?!" "האמת שהתעוררתי לפני עשר דקןת," הודה הארי. "עכשיו כנס למקלחת, או שאני עוזב בלעדייך." "אוי, אני כל כך אומלל-" "יאללה!" קטע אותי הארי בחוסר סבלנות. חרצתי לעברו את לשוני. "אני - בניגוד אלייך, לא צריך כל כך הרבה זמן כדי להתארגן. לי יש שיער חלק-" "סתום ת'פה." לקחתי בגדים מהמזוודה שלי והתקדמתי לעבר השירותים. הארי צחק מאחורי. הסתובבתי אליו. "רון?" הוא אמר. "מה?" שאלתי.
"הייתי ממליץ לך לקחת גם תחתונים."
|