עוד בוקר שגרתי

עוד בוקר שגרתי בבית משפחת וויזלי

התהפכתי במיטה. הראש שלי התפוצץ מרוב כאב. לא זכרתי, כמה שתיתי אתמול, אבל, מן הסתם, ששתיתי הרבה. החדר הרגיש חם מהרגיל. התפלאתי שכישוף הקירור לא פועל כמו שצריך. או, אולי, זאת הייתה רק השפעה של האלכוהול. לא הצלחתי להיזכר בדבר ממה שהיה אתמול. מה שזכרתי, היה שבלייז ופנסי הופיעו באחוזה וגררו אותי לאיזה מועדון חדש, שהם שמעו עליו. אה, וכשאני חושב על זה, אני נזכר שמרגע שהגענו, הרגשתי כמו גלגל שלישי ובאיזשהו שלב, פשוט, נטשתי אותם והתחלתי לרקוד עם אנשים אקראיים.

התהפכתי שוב ורציתי להניח יד מתחת לראש, אבל היא נתקלה במשהו.

"אחמ..." אמר המשהו.

רגע!

משהו-ים לא אמורים לדבר...

פקחתי עיניים. ברגע הראשון, הכול היה מטושטש. ראיתי מולי בליל של צבעים – כחול וכתום ו... בעיקר כתום, בעצם. נשכבתי על הגב ושפשפתי עיניים. היה נדמה לי שהמיטה זזה קצת, אבל זה בטח היה האלכוהול. ואז הרגשתי משהו מכה בפניי.

"מי מעז...!" קראתי בזעזוע והתיישבתי במהירות, מצטער על כך מיד. כל החדר הסתחרר מולי. נהמתי בכאב, מכסה את הפנים.

שמעתי פיהוק לידי. רגע אחרי, קול נשי שאל, בישנוניות, "מי אתה?"

הנקודות החלו להתחבר בראש שלי. כנראה שהמשהו ששמעתי קודם, הוא אותו משהו שהרביץ לי וכנראה גם אותו משהו שגרם למיטה לזוז – והמשהו הזה, זה מישהי בכלל.

יש בחורה במיטה שלי!

אז, אולי ללכת למועדון אתמול לא היה רעיון נורא, אחרי הכול! אם רק הייתי זוכר משהו, ממה שקרה בלילה...

"היי, אתה?" הרגשתי יד נוגעת בכתפי.

טוב, תמיד אפשר ליצור זיכרונות חדשים...

"אני דראאההההההה!!!!!!!"

נורא. גרוע. נוראי. רע. נגמרו מילים לתאר את זה.

הבחורה – הייתה וויזלי.

היא בהתה בי בעיניים גדולות. הפה שלה נפתח ונסגר. פניה הלכו ונהיו אדומות.

"זה לא קרה!" היא אמרה במהירות.

הנהנתי באימה. "לא קרה."

"יופי, אז, פשוט תלך."

"ללכת?! זה הח...!" הבטתי סביב. אוקיי. זה לא היה החדר שלי. איפה אני?!

וויזלי הביטה בי, בגבה מורמת. "זה החדר שלי..." היא אמרה, כאילו שזה היה הדבר הכי ברור בעולם.

"הו."

"ואני ממש אשמח שתלך."

"את גרמת לי להגיע לפה מלכתחילה!"

"אני לא...!" היא התחילה, אך נעצרה בבלבול. "אני לא... זוכרת! אבל זה לא משנה. כי שום דבר לא קרה ואנחנו לא נדבר על זה יותר בחיים."

"אנחנו לא נדבר – בכלל! אף פעם," עניתי, תוך כדי שאני זוחל באיטיות אל מוץ למיטה, הראש שלי עדיין מסתובב.

הרגליים שלי כבר היו על הרצפה ועמדתי לקום, כשפתאום היא צעקה, "חכה!"

סובבתי אליה מבט והרמתי גבה. "מה את רוצה?!"

כמובן – היא לא רצתה שאעזוב. הייתי צריך לצפות לזה. בכל זאת, בחורה ממשפחה ענייה כל כך. הרי, ברור שהיא לא תרצה לוותר על מישהו כמוני!

"אמממ..." היא נראתה מובכת. "אתה..." והיא הצביעה על הגב שלי, מזיזה את האצבע שלה מעלה-מטה.

"אני מה?!" הרמתי גבה. אם היא רוצה להגיד משהו, היא צריכה להיות ברורה יותר! מצד שני, למה אפשר לצפות מוויזלי...

"אתה לא לבוש..." היא אמרה.

אוי לא!

ראיתי שהיא מתאמצת להשאיר את המבט שלה על הפנים שלי. משב רוח שהגיע מהחלון, הוכיח לי שהיא לא שיקרה – לא לבשתי חולצה. רעד עבר על הגב שלי. הייתי אדום מבושה. וויזלי כיסתה את העיניים שלה בידה. הרמתי לרגע את השמיכה...

נורא. גרוע. נוראי. רע!!!

"וויזלי..." לחשתי. הרגשתי את הכוחות שלי אוזלים.

"הממ..?" היא מלמלה, העיניים שלה עדיין מכוסות.

בלעתי רוק. "את חושבת ש...?"

"לא..." היא לחשה, מנענעת את הראש במהירות.

זחלתי חזרה לכיוון ראש המיטה והשענתי את הראש שלי על הקיר, מוודא שאני מכוסה. עצמתי עיניים וניסיתי להיזכר במה שקרה אתמול. היא שתקה.

"אין לי מושג איך תצליח לצאת, מבלי שמישהו ייראה אותו..." היא לחשה, אחרי כמה דקות. "כל המשפחה שלי בבית היום."

"אני לא רוצה לשמוע..." כיסיתי את האוזניים.

אני חושב שראיתי אותה מצחקקת בזווית העין.

"מה את צוחקת?!" סובבתי את מבטי אליה ונלחמתי ברצון לדחוף אותה קלות.

היא כיסתה את הפה בידה.

"אני לא מאמין שזה קורה!" נאנחתי. הפנים שלי בערו. "איך הגעתי למצב הזה?!"

"תקשיב, אין מצב שאני שותה יותר!" היא אמרה.

"גם אני!" הסכמתי בחיוך, אך מיד ניסיתי להחזור למבט רציני. כחכחתי. "טוב, אז... היה... משהו? אבל אני צריך לזוז. אז... אכפת לך לא להסתכל לרגע?"

"לא מסתכלת," היא אמרה, תוך כדי שהיא מכסה שוב את העיניים.

הבטתי סביבי, מנסה למצוא את הבגדים שלי. שכחתי מה לבשתי, אז לא ידעתי בכלל מה לחפש. ראיתי את המכנס תלוי על קצה המיטה. החולצה שלי הייתה זרוקה על הרצפה. והיו אמורים להיות גם תחתונים... איפה הם? הסתכלתי אחורה, כדי לוודא שוויזלי לא מסתכלת. זה היה דבר מוזר לעשות, כי אתמול היא בטח רא... היא לא ראתה כלום! כי, הרי, לא עשינו שום דבר.

מרלין יודע איך הגענו למצב ששנינו ערומים במיטה שלה...

המחשבה האחרונה גרמה לתחושה משונה בגוף שלי. ניערתי את הראש וניסיתי להתרכז במציאת התחתונים שלי.

"אתה לבוש כבר?" שמעתי אותה שואלת.

"לא!" קראתי, מסתכל שוב כדי לוודא שהעיניים שלה מכוסות. "אני לא מוצא את התחתונים שלי..." הוספתי, בשקט.

היא לא ענתה על זה, אבל ראיתי חיוך מופיע בזווית הפה שלה. בראש שלי עברה מחשבה על דברים אחרים, שהפה הזה אולי עשה אתמול...

דראקו! הכרחתי את עצמי לחזור להתרכז בחיפוש. הבטחתי לעצמי לא לחשוב יותר לעולם על הפה של וויזלי.

הסתכלתי מסביב פעם נוספת ואז ראיתי אותם – הם היו מונחים על שולחן הכתיבה. ניגשתי לשם במהירות ולבשתי אותם. אחר כך, לבשתי את שאר הבגדים.

"עכשיו אני לבוש," אמרתי.

היא פקחה עיניים. "אמממ... עכשיו תעצום עיניים אתה."

לקח לי רגע להבין למה. "הו, כן. נכון," אמרתי. התיישבתי על הכיסא ועצמתי עיניים.

שמעתי איך היא קמה מהמיטה ומתחילה להסתובב בחדר. כשהיא עברה לידי, הרגל שלה התחככה בשלי וגרמה לצמרמורת לחלוף בגופי. הייתי צריך להתאמץ, כדי לא לפקוח את עיניי. הייתי מאוכזב מעצמי. בתור מאלפוי, הייתי מצפה להרבה יותר איפוק מצדי. מצד שני, ביליתי לילה עם ג'יני וויזלי, אז אין לי עוד הרבה לאן להתדרדר.

לילה שבו לא עשינו כלום! חשבתי לעצמי, מדחיק את החמימות שהרגשתי.

"אני מוכנה," היא אמרה.

כשפקחתי את עיניי, ראיתי אותה עומדת מול מראה ומסתרקת. רציתי כל כך להעביר יד בשערותיה. הלחיים שלי התחממו מהמחשבה. כחכחתי בגרוני. זאת ג'יני וויזלי – ואני לא אחשוב מחשבות כאלה יותר!

הבגדים מהערב הקודם היו מקופלים על השולחן. במקומם, היא לבשה גופיה ומכנס קצר. הייתי צריך להתאמץ מאוד, כדי לא להסתכל על הרגליים החטובות, שהמכנס אפילו לא ניסה להסתיר.

"אני חושבת, על איך להוציא אותך מפה," היא ענתה על שאלה, שלא נשאלה בקול.

"אני..." העברתי יד בשערותיי. "אההה..." לא הצלחתי לתאר את מה שהרגשתי במילים. הרגשתי שיש עוד דברים שצריך לדבר עליהם. לסגור פינות, משהו כזה. להישאר...

לא! לא רציתי להישאר. זה מטופש.

פתאום, היא הניחה את המסרק בתוך מגירה והסתובבה לכיווני. פניה היו סמוקות. "מאלפוי," היא אמרה, בקול שקט. היה משהו בקול שלה, שגרם לרגליים שלי לרעוד. "נזכרתי."

כיווצתי אגרופים. לא הצלחתי לדבר, אז רק הבטתי בה בשאלה.

היא נשכה את השפה התחתונה ואני, שוב, התעלמתי מהתחושות שהתעוררו בתוכי. "אנחנו... כן עשינו..." היא השפילה את מבטה והשתתקה. לא הייתי צריך לשמוע את הפירוט, כדי להבין בדיוק למה היא מתכוונת ב- 'עשינו'.

"הו," לחשתי. הייתי אמור להרגיש חלחלה ולרצות להקיא. הייתי אמור להיות מאוכזב מעצמי ולחשוב שפגעתי בכבוד משפחתי. במקום זה, לבי החל לפעום במהירות, כפות ידיי התמלאו זיעה והרגשתי את הדם הולם בראש שלי.

ואז, הופיעו התמונות. ראיתי אותנו – רוקדים מחובקים במסיבה, מתמזמזים באמצע רחבת הריקודים, מתגנבים בשקט במדרגות הבית שלה ו... מרלין היקר! אחריהן הגיעו זיכרונות נוספים. נזכרתי איך היא רכנה מעלי, אור הירח מאיר אותה באור מלאכי. נזכרתי איך השכבתי אותה על המיטה, איך נישקתי כל חלק בגופה – כל חלק. נזכרתי איך ליטפתי את שדיה העגולים, נזכרתי איך החד...

"אתה בוהה."

"מה?"

"אתה בוהה בי," היא אמרה, משלבת ידיים. לא יכולתי להפסיק לחשוב על איך שהחזה שלה נראה, מתחת לחולצה.

"אני..."

היא התחילה להתקרב אלי והרגשתי שהלב שלי עומד להתפוצץ. הידיים שלי רצו להושיט את עצמן אליה, אבל עצרתי אותן. מאלפוי, תשלוט בעצמך! היא התיישבה מולי על המיטה ותחושת החמצה מלאה את הלב שלי. לא הייתי אמור להרגיש דבר כזה. אולי, זה רק האלכוהול? השתמשתי בתירוץ הזה יותר מידי פעמים הבוקר...

"אתה לא אומר כלום..." היא שיחקה בשיער שלה. "אני צריכה לדעת מה אתה חושב על זה."

"אני חושב..." השפלתי מבט. היו כל כך הרבה דברים שעברו לי בראש, אבל לא היה שום דבר שיכולתי להגיד. הראש שלי היה מלא במחשבות, אבל הן לא התחברו אחת לשנייה בצורה הגיונית. התמונות המשיכו להציף אותי, גורמות ללחיים שלי לבעור ולפה שלי להתייבש.

"יודע מה – אני אדבר," היא אמרה, כאילו קראה את המחשבות שלי. "אני זוכרת הכול. נראה לי, שאני זוכרת הכול. ואני לא יודעת מה לעשות עם המידע הזה! זה מבלבל יותר מלא לזכור!"

הסתכלתי עליה בשאלה.

"כי אני מכירה אותך, מאלפוי," היא הסבירה. "זה קצת לא יפה להגיד, אבל אתה אחד האנשים הכי מגעילים שיצא לי להכיר. ואני מרגישה רע להגיד את זה. כי אני אדם נחמד בסך הכול. אני אומרת את זה, באמת, כי אני רוצה שתסביר לי. איך יכול להיות, שבחיים לא שמעתי אותך אומר משהו נחמד – ולא רק לי, אלא בכלל. ופתאום אתמול... הדברים שאמרת... אני לא יודעת אם זה בגלל האלכוהול, או מה. אני חייבת להבין!"

הכי קל היה להאשים את האלכוהול... אבל אפילו אני כבר לא האמנתי לתירוץ הזה.

שתקתי. הרגשתי לחץ בלתי מוסבר בחזה. הייתי... כל כך הרבה רגשות הסתובבו בגוף שלי! ובכלל – אני דראקו מאלפוי. מה הקשר ביני לבין רגשות?! וגם, על מה היא מדברת?! זכרתי נשיקות, ריקודים, נגיעות. לא זכרתי דיבורים!

"אתה נראה מבולבל," היא שמה לב.

לא יכולתי להגיד לה 'תקשיבי, לא זוכר שדיברתי איתך בכלל. אני זוכר רק את הסקס'. אבל זה, בערך, מה שעבר לי בראש. "אני לא בטוח..." ניסיתי לחשוב על דרך לנסח את השאלה, מבלי לגרום לה לרצות לרצוח אותי. "הכול עדיין מבולגן בראש שלי. אני לא זוכר, בדיוק, על מה דיברנו..."

"יש חלקים שאתה כן זוכר?"

היא מנסה להתקיל אותי. משכתי בכתפיים שלי.

"בשלב מסוים, סיפרת שקשה לך שלהורים שלך יש ציפיות מאוד מסוימות ממך, שאתה מפחד לאכזב אותם. אתה זוכר את החלק הזה?"

סיפרתי לה דברים כאלה?! מה עוד סיפרתי?!

ניסיתי לאמץ את הזיכרון שלי כל כך, שגל של כאב עבר בראש שלי. הצלחתי להיזכר איפה דיברנו – ישבנו מחוץ למועדון, על כיסאות גבוהים. זכרתי אותה מלטפת את היד שלי, אותי שם ראש על הכתף שלה...

"אני לא זוכר כלום מהשיחה עצמה, האמת," אמרתי לה. "אני רק זוכר שישבנו בחוץ המון זמן. אני זוכר איך זה היה נראה, אבל לא את התוכן."

"איזה כיף!" היא צחקה. "אני יודעת את הסודות שלך ואתה אפילו לא יודע איזה!"

צמצמתי מבט. טוב, לפחות היא לא נפגעה מזה שלא זכרתי את השיחה. לא שאכפת לי אם היא נפגעת, או לא!

"אני צוחקת! אני לא מתכוונת לספר לאף אחד," היא חייכה. הרגשתי את הפה שלי מחזיר חיוך. "טוב, צריך להבין איך להוציא אותך מפה."

הנהנתי.

היא נשכה את שפתה, גורמת לצמרמורת לחלוף בגוף שלי. הפעם, היה נראה שהיא שמה לב לתגובה שלי. היא נראתה מבולבלת לרגע, אבל מיד הסבה את המבט.

"טוב, ככה-" היא אמרה. "אני ארד למטה ואבדוק כמה אנשים נמצאים. אם יש לנו מזל, אולי הם כולם בחדרים שלהם."

"ואם לא?" שאלתי, בחשש.

"אז, נצטרך לחשוב על תוכנית יותר טובה," היא קמה מהמיטה וניגשה לדלת. "חכה כאן," היא אמרה, לפני שיצאה. זה לא שהייתה לי ברירה...

היא חזרה, כעבור כמה דקות. "אוקיי, אז המצב לא נורא כל כך. ההורים שלי במטבח, מכינים אוכל. הם נראים מאוד מרוכזים. אז, אם תהייה בשקט, כנראה שתצליח לעבור, בלי שהם ישימו לב. לא ראיתי אף אחד מהאחים שלי למטה."

"ומה אם מישהו ייצא מהחדר שלו, פתאום?" שאלתי. ומה אם הייתי רוצה להישאר? למרות, שאני לא!

"אמממ..." היא נראתה מהורהרת ונשכה שוב את שפתה. "מה אם, תלבש בגדים שלי? ואני חושבת שיש לי פאה, איפשהו..."

"איך זה יעזור בדיוק?!" קראתי.

"ששש! אם תצעק, זה בטוח לא יעזור!" היא לחשה בכעס. "זה בשביל, שאם במקרה יראו אותך, לא יבינו שזה אתה. אם מישהו יראה אותך, תתחיל לרוץ לכיוון הדלת ואל תסתכל עליהם. זה ייראה סופר מוזר. אבל זה עדיף על פני שהם יבינו מי אתה."

"האמת, זה רעיון לא רע..." אמרתי, לא מאמין שאני מסכים להתחפש לאישה בשביל להצליח לצאת מבית של בחורה ששכב... החמימות המעצבנת, השתלטה שוב על גופי. איזה עצבים! לא הצלחתי להבין, מה עובר על הגוף שלי ולמה הוא מגיב ככה.

"אתה מסכים?" היא נראתה מופתעת.

"הכול, בשביל לעוף מפה כבר!" אמרתי. הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת, כשראיתי ניצוץ של עלבון בעיניים של וויזלי. כחכחתי בגרוני. "למרות, שלא היה נורא..." למה אמרתי את זה?!

היא גיחכה.

"לא התכוונתי!" ניסיתי לומר, אבל לא יכולתי לקחת את המילים חזרה. "יהיה מוזר, לראות אחד את השני בבית ספר מעכשיו."

"זה לא שאנחנו מתראים כל כך הרבה. אנחנו לא באותה שכבה. ובכלל – יש עוד יותר מחודש עד ספטמבר."

יותר מחודש שבהם לא נתראה בכלל... לא שאכפת לי!

היא הלכה לכיוון ארון הבגדים שלה. "אני זוכרת שיש לי... איפשהו... שמלה מאיזו דודה... הנה!" היא הושיטה לכיווני שמלה בצבע כחול כהה, שללא ספק הייתה גדולה עליה בכמה מידות. "תנסה אותה."

נחרתי בחוסר רצון, אבל התקרבתי אליה ולקחתי את השמלה. "תעצמי עיניים."

"כן, אני יודעת. זה כבר קרה היום..."

חייכתי. היא חייכה אלי בחזרה.

נו, מספיק כבר עם החמימות הזאת!

וויזלי עצמה עיניים ואני התחלתי להתפשט בחוסר רצון. השמלה הייתה נראית זוועתית! שלא לדבר, על זה שזו הייתה שמלה. כשנותרתי בתחתונים, הסתכלתי לעבר וויזלי. לא ידעתי, אם זה היה בשביל לוודא שהיא לא מסתכלת, או משום שקיוויתי שהיא כן... נאנחתי והרמתי את השמלה. "איך אני אמור ללבוש את הדבר הזה?!"

"פשוט," היא אמרה והסתכלה עלי. היא הסמיקה וכחכחה. "לא ככה!" היא קראה, כשראתה שאני מרים את השמלה לכיוון הראש. "קודם כל – אתה צריך לפתוח את הרוכסן. ואתה אמור ללבוש אותה מהרגליים, לא מהראש. אני לא מסתכלת," היא הוסיפה, עוצמת עיניים.

אבל הסתכלת...

הפנים שלי להטו. עשיתי את מה שהיא אמרה ותוך כמה רגעים, השמלה הייתה עלי. כמעט.

"אני לא מצליח לסגור אותה," אמרתי.

"אני יכולה להסתכל?"

"כבר עשית את זה קודם..."

"בטעות!" היא קראה. "אני יכולה, או לא?!"

"כן-כן!" עניתי.

היא פקחה עיניים ופרצה בצחוק.

"זה לא מצחיק," שילבתי ידיים.

"זה מצוין!" היא אמרה, מבעד לצחוק מתגלגל. "וואו! הייתי מצלמת אותך, אבל אתה בטח תהרוג אותי!"

"אני אעשה את זה!" הרמתי אצבע מאיימת.

"אתה חייב לראות את עצמך במראה!" היא קראה, מסמנת לי להתקרב. "בוא, תסתכל ואני אעזור לך לסגור את הרוכסן."

התקרבתי בחשש.

"וואו," היא המשיכה לגחך, "אף אחד לא יאמין לי!"

"וויזלי, את לא הולכת לספר לאף אחד!" אמרתי בתקיפות. "לא על השמלה ובטח שלא על מה שהיה אתמול!"

"אל תדאג," היא אמרה, תוך כדי שהיא מרצינה. "אני לא מתכננת לספר אל אתמול. אתה יודע, אבל, שגם אני וגם אתה הגענו לשם עם חברים, נכון? זה אומר, שיש אנשים שראו אותנו ביחד..."

הלב שלי נפל לתחתונים. אוי לא! מה הסיכוי שבלייז ופנסי היו עסוקים כל כך אחד בשני, שהם לא ראו אותי עם ג'יני? עם... וויזלי, זאת אומרת.

קול בלתי מוסבר יצא מהפה שלי, ברגע שקלטתי את עצמי במראה. ג'יני צחקקה. הייתי אדום! היא נעמדה מאחורי. הרגשתי את ידיה נוגעות בבד של השמלה. הרוכסן הגיע לאזור מאוד נמוך בגב שלי – וכך גם הידיים שלה. התאמצתי מאוד להמשיך לנשום כרגיל.

"אתה מוכן!" היא קראה. "אני הולכת למצוא את הפאה."

נחרתי. איך הגעתי למצב הזה?!

"שב!" היא אמרה, בקול מצווה.

לא היה לי כוח להתנגד, אז פשוט הלכתי לכיוונה. היא התיישבתי על המיטה, במקום שהיא הצביעה עליו. היא נעמדה מולי והציגה פאה שחורה מתולתלת. "אל תשאל למה יש לי אותה."

"לא תכננתי."

היא הרימה את ידה והזיזה את השיער מפניי. התנגדתי לדחף לחייך. מאלפויים לא מחייכים! היא לקחה את הפאה בשתי ידיה והתחילה למקם אותה על הראש שלי. היא נראתה מרוכזת ואני הרגשתי כלוא. החזה שלה היה מול הפנים שלי! רציתי לצעוק. הוא היה פשוט שם! גם אם לא רציתי, לא יכולתי שלא להסתכל על המחשוף שלה. והאמת – שרציתי... מאוד.

היא התיישרה וצעדה אחורנית. האוויר השתחרר מהריאות שלי.

וויזלי נראתה מרוצה. "אפשר להאמין שאתה בחורה," היא צחקה. "רוצה להסתכל במראה?"

לא! אבל לא יכולתי להתנגד לסקרנות...

משכתי בכתפיים וניגשתי למראה.

"נו, אוהב את מה שאתה רואה?" היא המשיכה לצחקק.

"בגדים שונים ופאה לא משפיעים על יופי של אדם. אז, מן הסתם, שאני אוהב את מה שאני רואה!"

היא הרימה גבה ונענעה את הראש. "אין לי מה להגיד על זה," היא ניסתה להסתיר חיוך.

"טוב," היא הביטה לכיוון הדלת. "אני אבדוק שוב, אם המעבר פנוי. תחזיק אצבעות!"

היא יצאה.

כעבור כמה שניות, הדלת נפתחה שוב.

"אני יכול... אאההה!!!"

זאת לא הייתה ג'יני.

רון וויזלי עמד בכניסה. הוא הסתכל עלי ונראה מבולבל. "איפה ג'יני?"

לא היה לי לאן לברוח. כל מה שיכולתי לעשות, זה להשפיל מבט ולהתפלל למרלין שהבחור אידיוט מספיק, כדי לא לזהות אותי.

שמעתי צעדים, שנעצרו על יד הדלת.

"רון!"

"מי זאת?"

"חברה!"

וויזלי הבן שתק כמה שניות. "בחיים לא ראיתי אותה. מי זאת? מאיפה היא?"

"מה זאת החקירה הזאת? זאת אמילי. הכרנו לא מזמן ונפגשנו אתמול במסיבה. היא גרה רחוק, אז היא נשארה לישון אצלי..." וויזלי הבת ענתה, בצורה חלקה. "למה אתה מוזר? ומה אתה נכנס לחדר שלי ככה?! מה אם הייתי ערומה?!"

שמעתי את רון משמיע צפצוף והתאפקתי, שלא לפרוץ בצחוק. הוא מלמל משהו ואז שמעתי צעדים מתרחקים.

ג'יני נכנסה לחדר וסגרה אחריה את הדלת. הסתכלתי עליה ושנינו התחלנו לצחוק.

"וואו!" אמרתי מבעד לצחוק. "את פשוט... זה היה מדהים!"

"אני בדרך... כלל... שקרנית... גרועה!" היא אמרה. לא היה לה אוויר, מרוב צחוק.

המשכנו לצחוק, עומדים אחד מול השנייה. היא נחרה פתאום, ושנינו התפקענו עוד יותר. היא הניחה יד על הכתף שלי ואני החזקתי את הבטן שלי, מרגיש שאני עומד להתפוצץ.

"היית צריך לראות את הפנים שלו!"

"אני לא מאמין שזה עבד!"

לאט-לאט התחלנו להירגע. היא הסתכלה עלי. הרגשתי את הלב שלי הולם בחוזקה. לא ידעתי אם הצחוק גרם לזה, או שהיה משהו נוסף.

ואז...

היד שלי מצאה את עצמה על המותן שלה. משכתי אותה אלי והיא לא התראתה התנגדות. הנחתי את היד השנייה שלי על הכתף שלה. היד שלה, עברה לעורף שלי וקירבה את הפנים שלנו. כשהשפתיים שלנו נגעו, הרגשתי את כל הגוף שלי בוער. הרגשתי ניצוצות עפים מהעיניים שלי והייתי חייב לעצום אותן. השפתיים שלה היו רכות כל כך. וחמות כל כך. היה להן טעם משגע. והגוף שלה היה קרוב כל כך! היד, שהייתה על מותנה, החלה לרפרף על גבה, גורמת לה לרעוד ולהיצמד אלי. הטיתי את הראש, כדי להעמיק את הנשיקה. מיד הרגשתי את הלשון שלה, חולפת על שפתיי. לא הצלחתי לעצור גניחה. היא התנתקה ממני והביטה בי בהפתעה.

הייתי אדום ומובך ומבולבל ו... כבר אמרתי מובך?

ההכרה התחילה לחזור אלי. אבל, אז היא נשכה את שפתה והרגשתי שאני נמס.

היא הסתכלה עלי ונראתה משועשעת. "אני רואה, שאתה שמח לראות אותי," היא צחקקה במבוכה.

בלעתי רוק והעפתי מבט על עצמי. מסתבר, שיש דברים, שמלות לא מתוכננות להסתיר...

היה חם כל כך. ניסיתי לגרד את הראש ואז נזכרתי שהפאה המטופשת עדיין עליו. הורדתי אותה והנחתי על השולחן.

"אז... אני מבינה, שאתה לא רוצה ללכת," ג'יני צחקה והצביעה על הפאה.

"זה לא!" קראתי בהתגוננות. "זה פשוט... חם!"

היא צחקה והביטה בי. "גם אני לא רוצה שתלך."

"ג'יני..." לחשתי, לא מאמין שקראתי לה בשם הפרטי. לא מאמין, שכל זה קורה, בעצם. אבל משהו, בכל הטירוף הזה, הרגיש... נכון? שום דבר לא היה הגיוני

היא חייכה. "דראקו," היא צעדה קדימה וליטפה את הלחי שלי.

עצמתי עיניים והפעם לא עצרתי את החיוך, נותן לו להתרחב. זה הרגיש נכון – לא יכולתי להכחיש את זה יותר. הקול בראש שלי, שצער והתלונן, נזרק אחורנית, מפנה מקום לתחושה החמימה, שסוף-סוף, קיבלה את הבמה שהגיעה לה.

"אני אוהבת לראות אותך מחייך," היא לחשה. "זה כל כך שונה."

"אני אוהב..." כחכחתי. עצרתי את עצמי, לפני שאמרתי משהו, שהייתי מצטער עליו. "לחייך! אני לא עושה את זה מספיק."

זה גם משהו, שלא חשבתי שאי פעם אגיד. אבל, הרגשתי שאני יכול להיפתח בפניה. ידעתי, שהיא תשמור את הסודות שלי.

"אז, אני מניחה, שאתה יכול להוריד את השמלה, אם אתה רוצה."

"אני רוצה," אמרתי, לאחר רגע של מחשבה. "את יכולה לפתוח לי אותה?" שאלתי, מתעלם מהמחשבות, שהשאלה הזו עוררה. וגם מדברים אחרים, שהיא עוררה...

רגע אחרי זה, הידיים שלה שוב היו על הגב שלי והפרפרים ריחפו בתוך הבטן שלי. כשהיא סיימה, הסתובבתי אליה בחזרה.

"לעצום עיניים?" היא שאלה.

התלבטתי ואז נענעתי את הראש לשלילה. היא חייכה. התחלתי להוריד את השמלה והיא המשיכה להביט בי. שנינו היינו מובכים, אבל לא הסטנו מבט אחד מהשנייה.

כשנשארתי בתחתונים, היא שאלה. "מה עכשיו?"

הסתכלתי עליה וחיוך ערמומי התפשט על הפנים שלי. "יש לי רעיון, אבל אני לא יודע אם תאהבי אותו..."

"אוקיי...?" היא נראתה מהוססת, אבל ראיתי את הסקרנות מנצנצת בעיניים שלה.

"אני ממש – אבל ממש – רוצה לגלות לאח שלך מי אני באמת ולראות את התגובה שלו!"

ג'יני הרימה גבות. "זה מה שאתה רוצה? באמת?!"

"כן..." צחקתי.

"אתה, באמת, רוצה שהוא יידע שישנת אצלי?!"

משכתי בכתפיים.

"דראקו מאלפוי – אתה מוכן לזה שאנשים יידעו שישנת אצלי?!" היא חזרה בחוסר אמון.

הנהנתי ואז חייכתי, "כדאי שיתחילו להתרגל..."

		הפרק הבא