וולדי על ערש דווי

בית משפחת מוות היה חולה מהרגיל באותו לילה.
אדון האופל שכב במיטתו, חיוור מהרגיל (עד כמה שזה אפשרי...) והשקיף על התמונה הבודדה על הקיר בעגמומיות, שהציגה אותו עם אוכלי המוות שלו בתמונה משפחתית בחוף הים.
שאר התומכים שלו ישבו בסלון במתיחות, ובקושי החליפו משפטים ביניהם; הם רק ירו אחד לעבר השני מבטים עצבניים מדי פעם, ואז חזרו לבהות באוויר.
"מתי הוא מגיע," שאל בחוסר סבלנות פיטר פטיגרו, אוכל מוות עכברי למראה. "או שזה היא...?"
"אמרו שיגיע דוקטור, לא דוקטורית," העיר דולוחוב. "אז כנראה זה בן."
לוציוס הניד בראשו בעייפות
"אומרים דוקטור גם לבת. אי אפשר לדעת בוודאות," הוא נאנח בכבדות.
"אבל אמרו שיגיע, אז- - -"

טוק! טוק!

אוכל המוות שהחל לדבר השתתק, והביט בדלת העץ הכבדה בבעתה, כאילו זה עתה דפקה שדת בנשי בדלת ובאה כדי להודיע להם על המינוסים בבנק.
"יבוא," צייץ יאקסלי.
הדלת נפתחה, ובפתח עמד אדם גוץ, עיניו המבריקות סוקרות את אוכלי המוות בחשש.
האיש חבש מגבעת כהה לראשו, והגלימה הכרוכה סביב גופו, כמו גם המסכה שחבש לפניו היו בצבע תואם למגבעת.
לא נראה שום חוטים שקושרים את המסכה לפניו, אז היה זה ברור שהמסכה ודאי קסומה.
"הגעתי פה לבית משפחת מוות?" שאל הדוקטור ובלע את רוקו.
"זה נראה לך כמו בית משפחת חדי הקרן הקסומים, או בית משפחת חובבי דרארי?" מילמל גרייבק בסרקזם בולט.
"אני דווקא אוהב דרארי!" אמר אוכל מוות ששמו לא הוזכר בסדרת ספרי הארי פוטר.
"תהיה בשקט, סטיב!" התרעם עליו אוכל המוות שלידו. "איזה טיפש אתה!"
"איזה באמת? איזה?" שאל סטיב בהתלהבות.
כל העיניים בחדר הופנו אל סטיב ברוגז.
"סליחה," הוא לחש.
השתררה שתיקה למשך כמה רגעים, ואז הדוקטור פצה את פיו, "אז... איפה החולה שלכם? אחרי הכול, לא באתי לפה סתם."
לוציוס מאלפוי הצביע בשקט על דלת החדר שמימין, שהאור העמום שבקע ממנה נראה רק דרך חרך צר מאוד.
הדוקטור צעד לאט וחצה את החדר סביב הספה הבלויה, ואז פתח את דלת החדר בזהירות, וגונן על עצמו עם ידיו, שמא מצא את אדון האופל במצב רוח לא מעולה.
אחרי כמה שניות הדוקטור הוריד את הידיים, ואז הביט בסקרנות בוולדמורט, ששכב על המיטה ובהה בקיר שמולו.
"שלום לך אדון האופל," ציפצף הדוקטור. "א-א-איך עבר עליך היום..."
וולדמורט סובב לאט את ראשו, והביט בדוקטור בעצב.
"אתה יודע, דוקטור דוקטור, זה קצת עצוב. גם אחרי שהשגתי את הכול, אני יכול לאבד את הכול בבת אחת?"
"למה את מתכוון?" שאל הדוקטור. "ואיך אתה יודע שקוראים לי דוקטור?"
"כתוב לך על התגית," מילמל וולדמורט. "ולעניין – הצלחתי להשתלט על העולם, ליהנות הרבה עם המשפחה שלי, ולהרוג את הארי פוטר. אבל הכול נגמר היום, נכון? אני רואה את האור... המוות קרב. הדבר שהכי חששתי ממנו."
"היי, תירגע אדון האופל. אפילו לא בדקתי אותך," אמר דוקטור דוקטור, שנירגע מעט. "אז... רוצה להיבדק?"
וולדמורט נאנח.
"אני כבר יודע מה יהיו התוצאות," הוא אמר. "נגיני סיפרה לי. היא מבינה ברפואה יותר ממך. ואני לא חושב שיהיה לי סיכוי בכל מקרה..."
"אבל אדון, יש לך את כל ההורקרוקסים! אתה לא צריך לדאוג למחלות כלל וכלל!" אמר דוקטור.
"זה העניין... אני ביקשתי מסוורוס שינסה לרקוח תרופה נגד מחלת הקורונה האיומה. הוא עשה מחקר מעמיק, וגילה משהו נורא. אחד מהמרכיבים שהוא היה צריך לשיקוי היה שבע חתיכות מנשמה של אדם בלי אף. די ספציפי אם תשאל אותי, אבל לא התווכחתי עם זה. אז החלטתי לוותר על חתיכות הנשמה שלי כדי לרקוח את השיקוי, וביחד עם כיס מרה של עז, יבלת מיובשת של דרקון, אינסטנט פודינג וניל ושן אחורית של קנטאור בן שלושים ושבע בדיוק, פרופסור סנייפ הצליח לרקוח את התרופה לקורונה. הבנתי שזמני עבר, ושאני יכול לתת למשפחתי הגדולה להפיץ את הרוע בעולם בלעדיי. אז נראה... שזה הסוף..."
הדוקטור בהה בוולדמורט, מוכה תדהמה.
"רגע, אז למה הבאת אותי לפה בכלל?" הוא שאל אחרי שתיקה ארוכה וקודרת.
פניו של וולדמורט נהיו עליזים מהרגיל.
"כדי שתטעם מהגלידה שהכנתי עם המשפחה אתמול! יש לה טעם של דם! רוצה קצת? זה מתכון מיוחד שהיה שיתוף פעולה של בלטריקס ואוגי!"
פניו של הדוקטור עטו כעת הבעה מבולבלת מאוד.
"לא, אני אוותר על זה..."

וכך, עם השיקוי של סנייפ שהופץ בעולם, ריפאו את מחלת הקורונה האיומה, שמאוחר יותר התגלה כי התפשטה בגלל מכשפה משוגעת שהשקתה פנגולין בשיקוי פולימיצי עם ציפורן מגופתו של הארי פוטר.
המכשפה נעצרה והוכנסה לאזקבן, ובינתיים, אוכלי המוות הפיצו חושך וחוסר תקווה בעולם, והכול היה נפלא!
סוף.

הפאנפיק דורג PG מטעמי גלידה שתגרום לכם להקיא במשך שבועיים בלי הפסקה