מון-צ'ילד מאלפוי, בת וולדמורט

מון-צ'ילד מאלפוי, מון צ'ילד רידל

מון-צ'ילד מאלפוי, היא ילדה שמועלם לא סופר עליה.

וזה כי אף אחד חוץ ממשפחת מאלפוי, וולדמורט ואוכלי המוות, לא שמעו עליה מעולם.

סיפורינו מתחיל ביום רגיל, בו הייתה מון-צ'ילד בת שבע, ילדה קטנה וחכמה מאוד:

"בוקר טוב מוני" אמר דראקו, אחיה בן האחד עשר, שעמד להתחיל את שנתו הראשונה בהוגוורטס.

"בוקר טוב דראק" מוני חייכה אל אחיה הגדול.

השניים נראו כמו תאומים, חוץ מהבדלי הגילאים, והמין.

מוני הלכה אל המטבח, "שלום נוני" היא שלחה חיוך לעבר גמדונת הבית שלהם.

נוני חייכה אליה בחזרה "בוקר טוב גברתילי מוני", נוני הגישה ארוכת בוקר מלאה בכל טוב.

מוני בדיוק התכוונה לדחוס קרקר לתוך פיה, כשינשוף ובמקורו מכתב אדום נכנס לחדר האוכל.

"משפחת מאלפוי, ברצוני להודיע שלוציוס עצבן את אדון האופל... שוב.

אדון האופל אמור להיות בדרכו אליכם, לנקמה.

אנה צאו משם כולכם בהקדם האפשרי, אלה אם כן ברצונכם למות" נשמע קולו הקר של סנייפ.

נרקיסה מאלפוי החווירה יותר מהרגיל, היא תפסה את ידו של דראקו, כשהיא נסתה להחזיק גם בידה של מוני,

היא הזיזה את ידה.

"מוני!" צווחה נרקיסה בהיסטריה, "אם לא תתני לי את ידך, לא נוכל להעתק!" קולה גבהה יותר ויותר.

אך מוני סרבה בתוקף, "תתני לי כבר את היד שלך" נרקיסה החחלה לבכות תוך כדאי צווחות מלאות פאניקה.

"לא!" עמדה מוני על שלה.

"בואי כבר" צרחה נרקיסה, ונסתה לתפוס את ביתה.

אך זו התרחקה.

נשמע קול קר ומלגלג וכעוס,

"משפחת מאלפוי, מי שמאכזב אותי מצטער על זה."

"אמא את חייבת לסמוך עליי!!" אמרה מוני בשלווה, "לכו, עכשיו!"

"מוני" דמעות זלגו מעייני נרקיסה, "עכשיו!" צרחה מוני.

נרקיסה נשברה, היא נשקה לביתה על המצח והתעתקה עם דראקו.

מוני התיישבה על כיסא בר ליד השיש, וחיכתה.

"נרקיסה? את פה?!" דמות כחולה נכנסה למטבח.

"לא" אמרה מוני בקול קצת רועד.

"מי זה?" הדמות חסרת-האף חיפשה בעייניה את הקול הדקיק שהעז לענות לו.

"מון-צ'ילד" היא צייצה, הוא פנה להסתכל עליה.

"אהה... הקטנה של לוציוס" הוא אמר חצי באכזבה.

"כן" היא חייכה אליו חיוך רחב, בטחונה החל לחזו עליה.

"אני מבין שאת רוצה למות ראשונה" הוא כיוון עליה את שרביטו אל כיוון ליבה.

"למה אתה כועס?" היא שאלה בחשש, "מה?" הוא לא הבין.

"אתה וולדמורט, נכון?" היא שאלה, מסוקרנת.

"את... את אומרת את השם שלי, את ילדה אמיצה, או טיפשה" הוא כיווץ את גבותיו.

היא קמה מהכיסא שלה והחלה ללכת לכיוון וולדמורט.

"אתה יודע... לפעמים כשכועסים, פשוט, צריך, חיבוק" את המילה האחרונה היא סיימה כאשר ידיה הקטנות עוטפות את רגליו בחיבוק חם.

הוא בעט אותה ממנו, והיא נפלה אחורה על הרצפה הקשה.

שיערה החלק הלבן כיסה את פניה, היא התנשפה בהפתעה.

"את לא יודעת מי אני, את לא יודעת מה אני, ואת לא יודעת ותדעי לעולם מתי אני כועס!" הוא הנמיך את שרביטו שיהיה מכוון אליה שוב.

"אבד-",  "עצור!!!" היא צרחה.

"מה תגדי שיגרום לי לעצור?" הוא לגלג,

"כלום" קולה רעד, "אולי רק, ש-שיש משהו שדואג לך"

"מי?" הוא גיחך עם שמץ של סקרנות בקולו.

"אני" היא בלעה רוק בעצבנות.

"את, תדאגי לי?" הוא החל לצחוק.

"כן, אני אדאג לך" היא אמרה ברצינות כל כך אמיתית, שלקח לו רגע להיזכר שהיא בת שבע.

הוא הוריד את שרביטו.

משהו בילדה החיוורת הזו מצה חן בעינו.

היא קמה מהרצפה בחשש, כשראתה שהוא לא מכוון עליה שרביט, היא צעדה אל הכיסא שעליו ישבה קודם.

היא התיישבה עליו שוב. "שב לידי" היא נסתה לחייך אליו שוב, והצליחה.

הוא התיישב בהיסוס, "למה אתה כועס?" היא שאלה בשנית.

משום מה, הוא הרגיש פתוח לדבר איתה, מוגן.

"טוב, אז לוציוס הזה, אבא שלך. הוא...".

לאט לאט, וולדמורט, החל להפתח אל הילדה הקטנה יותר ויותר.

כעסו על מפחת מאלפוי נשכח, ותוך שבוע הם כבר היו בביתם בחזרה.

וולדמורט ומון-צ'ילד החלו להפגש יותר, לדבר, לגלות זה לזה סודות, לעשות שח"נשים (שיחות נפש).

הוא החל לאהוב את הילדה הזו, לא לחבב בתור חברה, לאהוב בתור בת, בת שלו, רק שלו.

לאחר כמה חודשים הוא הגיע אל לוציוס ונרקיסה, וניהל איתם שיחה סוערת על כך שהוא רוצה לאמץ את מוני:

"אבל-אב-אבל היא הבת של-של... לנו" נרקיסה מאלפוי התייפחה,

"ממש, אבל ממש, לא איכפת לי" וולדמורט צחק.

"אדון" אמר לוציוס בשקט, "עם המצב עכשיו, ומסדר עוף החול וכל זה, אני לא חושב שתוכל להשגיח על ילדה בת שבע",

"אני, אעשה, מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ואיפה שאני רוצה, זה מובן, לוציוס?" וולדמורט ספק-שאל-ספק-איים.

"כן אדון" לוציוס מלמל.

נרקיסה משכה באפה "אב-בל אני, אנחנו, אוהבים אותה! הי-יא שלנ-ו" נרקיסה גמגמה בבכי.

"ומעכשיו, היא שלי" אמר וולדמורט.

"א-א-בל" נרקיסה השתנקה,

"אבדה ק-" וולדמורט החל, בעודו מכוון שרביט אל נרקיסה.

"אדון!" קרא לוציוס ועצר אותו, "נרקיסה" הוא פנה אל אישתו "תשתקי! את צריכה לדעת מתי להיות בשקט!".

"בסדר אדון" הוא הביט בחזרה בעייני וולדמורט, "מעכשיו מון-צ'ילד, היא כבר לא מאלפוי"

נרקיסה החניקה יפחת בכי, לוציוס עמד זקוף עם ראש מושפל.

מון-צ'ילד בדיוק הייתה בבית הספר היסודי, המוגלגי שלה.

"אני הולך להודיע לה" הצהיר וולדמורט.

והתעתק משם.

הוא הגיע לסמטה חשוכה.

הוא מלמל לחש, ותוך רגע הוא הפך לנחש.

הוא החל לזחול לעבר בית הספר של מון-צ'ילד.

ואז הוא שמע קול שהיה לו מוכר מאוד, "תעזבו אותי כבר!" מון-צ'ילד צעקה.

הוא הביט מעבר לגדר וראה חמישה ילדים חסונים מאגרפים אותה לקיר, עומדים מסביבה, בלי לתת לה אפשרות לברוח.

"מה יש לכם?!" היא צרחה, הרם בתגובה צחקו.

"תקשיבי ערפדה, אנחנו רוצים שתלמדי את כל הטריקים לקסמים האלה שאת עושה!" אמר אחד מהם.

"אני לא יכולה!" היא צווחה בפחד, "אני חושב שלא הבנת" אמר אחד אחר

"כשתלמדי אותנו, אנחנו נרוויח מזה המון כסף!", "אבל אני לא יכולה!!" היא יללה, "אז את תחטפי!" אמר עוד אחד אחר.

"תקשיבי מון-צ'ילד, יש לך 4 שניות לרדת מהירח אל כדור הארץ!" אמר עוד אחד בקול יהיר.

וולדמורט לא אהב את מה שהוא ראה, הוא ניגש בדמות הנחש אל כל אחד מהם והקיש אותו ברגלו.

מון-צ'ילד נבהלה למראה הילדים נופלים אחד אחד, היא עוד יותר נבהלה לראות את הנחש.

ואז הבעת פניה נרגעה, "אהה," היא מלמלה, "זה נחש" היא התכופפה עליו והושיטה את ידה כדי ללטף אותו.

הוא נענה לה, "אתה יודע" היא מלמלה אליו, מתעלמת מקולות הילדים הגוססים.

"החיה האהובה עלי היא נחש, קטלני, יפה וחכם, החיה המושלמת." וולדמורט חייך למשמע המילים הללו.

הוא זחל משם במטרה שהיא תבוא אחריו,  היא עשתה מה שהוא ציפה.

כשהם חזרו לסמטה הוא השתנה, "וו-וולדמורט?" היא שאלה.

"מוני, תקשיבי, אני לא יודע איך להגיד לך את זה, אבל, את הבת שלי מהיום, את לא מאלפוי יותר." הוא אמר לה.

היא עמדה לכמה שניות בלי לזוז, המומה.

"אמא ואבא יודעים?" היא שאלה בחשש.

"כן, הם יודעים, והם הסכימו" הוא אמר לה.

לשבריר דקה הייתה שתיקה, ואז היא קפצה עליו בחיבוק, היא הייתה הראשונה שחיבקה אותו מאז שהוא הפך להיות וולדמורט.

"יש יש יש יש יש!" היא קפצה במקום.

הם התעתקו לבית שבו וולדמורט התגורר, "ברוכה הבאה לחיים החדשים שלך, מון-צ'ילד, ברוכה הבאה".

בגיל 10 התחילה מון-צ'ילד להשתמש בהצתיינות בכללות שאין עליהן מחילה

בגיל 12 היא צחקה כששמעה את האנשים המיללים מכאב קשתקפא אותם בקרואשיו, ושיעשע אותה לראות אותם נופלים חסרי חיים על הרצפה מהקללה ההורגת

בגלי 14 וולדמורט החל ללמד אותה כל מה שידע

בגיל 15 היא הייתה אוכלת מוות, מצטיינת ביותר.

בגיל 17 הי אכבר הייתה מוכנה להיות היורשת של וולדמורט, ואז החלה המלחמה.

מון-צ'ילד נלחמה בצד של וולדמורט, והרגה מאות אנשים.

ואז היא שמה לב, שההו שאין להזכיר את שמו בבית שלה, זה עם הצלקת והמשקפיים.

אז הוא תוקף את אבא שלה וולדמורט, היא הבינה מה הוא מנסה לעשות לפני שהוא עשה את זה.

"אבדה קדברה!" הארי פוטר צעק, "לא!" צרחה מון-צ'ילד וקפצה כדי לחסום את הקללה בגופה.

זה עבד.

מון-צ'ילד, הידועה לרוב בשם, מוני.

מתה, היא כבר לא בחיים.

וולדמורט מת גם, אבל לא בגלל פוטר, אלה בגלל שיברון לב.

היחידה שאהבה אוותו באמת, ושזה היה הדדי.

ועד היום, הם ביחד בעולם המתים.

עצובים, אך מאושרים.

------------------------------------------------------------------------------

מקווה שרגשתי.

תגיבו! זה חשוב לי.

ותדרגו, אני אשמח אם תדרגו.

שלכם תמיד,

מון-צ'ילד, גליה, אלה- גולדברג, אולימפיי