בת כל האלים

סתם ילדה רגילה

סתם ילדה רגילה, כן?

ממש, ככה זה התחיל.

רגע, אני צריכה להציג את עצמי:

שם:  אלה

שם משפחה: אולימפי

גיל: 11 וחצי

מראה: שיער חום, כמעט שחור חלק ארוך מאוד עד הברכיים, מדורג ובתספורת לא אחידה 

עור מוקה שזוף, ועייני קליידוסקופ בגוונים אדומים.

כן, זו בערך אני.

אני גרה אצל משפחה מאמצת, אני לא הכרתי כל כך טוב את ההורים שלי.

אני לומדת בבית ספר רגיל, לילדים רגילים.

אבל יש רק בעיה אחת, אני לא רגילה.

אני מוזרה ושונה.

אני כל הזמן מדמיינת דברים, שמסתכלים עלי ומתלחששים.

בקיצור, אני אלה.

היום שלי מתחיל בבית הספר הפנימיה שלי, יאנסי.

לפעמים, קורים מסביבי מלא דברים לא משונים.

בקיצור, היום שלי התחיל בבוקר בפנימית יאנסי, בחדר עם החבורות שלי.

טיירה בובפיט,

נורי ג'ונסון,

אמילי מור,

סופי סמית',

אליה מילר.

כריס מרטינז.

אלו הבנות שחולקות איתי חדר, למזלי הן כולן חברות שלי.

אוי, איזה סתומה אני! שכחתי לציין איך נראות החברות שלי:

סופי- עור קהה, שיער חום גלי ועיינים חומות בהירות.

נורי- עור בהיר, שיער חום קהה חלק ועיינים חומות קהות.

אמילי- עור בהיר,שיער בלונדיני ועיינים כחולות.

טיירה- עור בהיר, שיער כתום ברמות ועיניים ירקרקות חומות, מלאה בנמשים.

אליה- עור חום קהה, שיער שחור מתולתל ועיינים סגולות בהירות.

כריס- עור חום בהיר, שיער שחור חלק ועיינים כחולות קרח.

בבוקר אני ישנתי שנת ישרים (בעצם, ישרים לא אמורים לישון לא טוב, כי יש להם המון דאגות בנוגע לאחרים?),

ואולי הייתי ממשיכה לישון, אם לא הייתי חוטפת כרית בפרצוף.

"מה?" נאנקתי,

"קדימה, קדימה, קדימה לקום!" סופי (היא היפראקטיבית, כמו רובינו) קפצה במקומה.

 "קדימה אלי" אמרה נורי, הזזתי מבט לכיוון קולה, וקפצתי מהמיטה.

היא הייתה עם הפרצוף קרוב קרוב אלי, כמו שעושים כשרוצים להפתיע מישהוא.

למראה תגובתי, היא החלה לצחוק.

"מה השעה?" שאלתי, מנסה לנשום נשימות עמוקות, כדי להרגיע את הלב שלי, שנכנס ל200 ק"מש.

"6 בבוקר" סופי אמרה.

נאנחתי, "בשביל מה הערתן אותי כל כך מוקדם?! היום מתחילים בשמונה וחצי!".

איזה כיף להתחיל את היום בצרחות *ציניות*.

נורי עשתה פרצוף, "כןןןן, אבל עם היית ערנית זה היה מוציא את כל הכיף".

גלגלתי עיינים.

"נוו, אלי! אל תעשי לנו עכשיו ריגשי!" סופי מי גילגלה את עייניה בניסיון כושל לחקות אותי.

"בואו, צריך להאיר את האחרות." ציחקקה נורי.

תוך רבע שעה עמדנו שלושתינו ליד הדלת, מוכנות ללימודים.

(לאחר מקלחת של מים קפואים!)

"יוצאות?" טיירה שאלה ופתחה את הדלת של החדר שלנו,

יצאנו מהדלת.

"תגידו, איזה שיעור יש אחרי הארוחה?" אמילי שאלה.

"נו, עם... אה... המורה החדש הזה, שבתכלס, הוא היה, פרש ואז חזר השנה." נורי אמרה.

"מי?" שאלתי מבולבלת, 

"נו.. ה..  נזכרתי!" ספק-אמרה-ספק-צווחה סופי.

"מר בורנר" היא חייכה, מרוצה מעצמה.

"מר ברונר סתומה" צחקה נורי.

"איך השיעורים איתו?" שאלתי.

"ננסי אמרה שזוועה!" טיירה עשתה פרצוף.

נזכרתי בננסי, האחות הגדולה של טיירה, שעזבה את בית הספר לפני שנה.

טיירה היא בעצם העתק מוקטן של ננסי.

"כן, אבל טיירה, ננסי שנאה כל דבר בבית הספר הזה" אמרה אמרתי.

טיירה גלגלה עיינים בכעס.

"טוב, כנראה שנגלה איך יהיה השיעור שלו, אחרי ארוחת הבוקר" אמרה כריס.

וכולנו פנינו לחדר האוכל,

בחשיבה, מה יקרה בעוד חצי שעה.

----------------------------------------------------------------

תהיו עדינים עם התגובות.

יש לי המשך מסעיר!

תגיבו, ותשלחו לי ינשופים פרטים עם יש לכם רעיונות להמשך!

שלכם תמיד,

גליה גולדברג 

		הפרק הבא