full moon

בפעם הראשונה שראיתי אותו, חטפתי שוק...הוא נראה בדיוק כמוהו אבל חי?

זה לא הגיוני אמרתי לעצמי, את בטוח מדמיינת. הסתכלתי שוב, אותו דבר. אותו שער פרוע כזה שאף פעם לא מסתדר שנראה כמו אש. והעיינים...אותו דבר.

הוא היה עם חברים שלו הם הלכו סביבו כמו להקה אחרי "מנהיג". התחלתי לרוץ, אף פעם לא רצתי ככה גם לא אחרי טרף. רצתי בטירוף עד שהגעתי לים, הרחתי את הריח המלוח הזה של הים. נשימה אחרונה וקפצתי פנימה. השקט היחסי הזה של הים היה כל כך מרגיע עצמתי עיניים, הדבר הכי קרוב לשינה מאז השינוי. לעזאזל עם זה, עוד פעם התחלתי לחשוב עליו.

יצאתי מהמים כשכבר היה חשוך, התחלתי ללכת הביתה. בדרך עצרתי לצוד, סתם ליתר ביטחון בכל זאת מחר היום הראשון שלי באוניברסיטה, בפעם ה....שמינית אולי?כבר הפסקתי לספור...זה היה נחמד כל העסק, כל כמה שנים אני עוברת למקום חדש לומדת משו חדש, סתם לכיף. השנה החלטתי לחזור חזרה להרוורד בפעם האחרונה שהייתי פה הייתי נורמאלית, רעד עבר בעמוד השידרה שלי מתוך הרגל ליטפתי את הצלקת הישנה שעל העורף שלי.

בבוקר למחרת הלכתי להרוורד, הדרך הייתה מוכרת עד כאב, נזכרתי פתאום בג'ספר עבר הרבה זמן מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה. הלכתי בקצב רגיל ליתר ביטחון אולי מישו יצא לריצת בוקר.

הגעתי לאוניברסיטה, בקלות מצאתי את הכיתה שלי, התישבתי ואז ראיתי אותו שוב, מוקף באנשים, בנות ובנים שמזילים עליו ריר...קמתי ועברתי לפינה המרוחקת ביותר. לא נשמתי כל השיעור, כדי שהריח שלו לא יגיע אלי. ברגע שהשיעור נגמר זינקתי החוצה, כנראה שקצת יותר מדי מהר. כמה סטודנטים הסתכלו עלי בחשד, לעזאזל איתו...

כשחזרתי הביתה החלטתי לעשות תחקיר קצר, פרצתי למחשב של הרוורד, קלי קלות, חיפשתי אותו לפי תמונה אחרי כמה דקות מצאתי: הופמן, אוליבר. אותו שם משפחה.דה ז'ה וו...ניזכרתי במה שהיה לפני 100 שנים? אולי יותר...כל כך דומים הוא ו..סבא רבה שלו. הגעגוע והעצב הישנים הכו בי שוב, אם הייתי יכולה הייתי בוכה, במקום זה קמתי והלכתי לצוד.

מי שלימד אותי להיות "צימחונית" זה ג'ספר בהשפעת הקאלנים כמובן, נראה לי עד היום מעצבן אותו המהירות שבה השתלטתי על "החומר". ריחרחתי את האוויר בזהירות, התחלתי לרוץ זינקתי על זאב גדול בדיוק בצוור, נשיכה מהירה כמעט בלי סבל. הטעם החמים של הדם בגרון שלי היה מדהים, חלקלק וחמים.

כשסיימתי חזרתי הביתה הכנתי שיעורים למחר, והלכתי לבית קברות בדחף של רגע, רציתי לראות את הקברים של ההורים שלי.

הסתכלתי על הקברים בדממה, התחשק לי לבכות. חשבתי על זה שבעצם אף פעם לא יצא לי להפרד מהם, מענין מה הם חשבו שקרה לי, ליד הקברים הייתה לוחית אבן קטנה בצורת לב, היה כתוב עליה לונה מגדלנה סטון 1845-1865? קרסתי על האדמה...התקפלתי לכדור, עצמתי עיניים התמכרתי לשקט. עברו 132 שנים מאז שננשכחתי אבל עדין הרגשתי את הכאב החודר הזה מבפנים כשחשבתי על החיים שהיו לי פעם, על המשפחה שלי, על מה שהיה יכול להיות לי עם ג'ושוע, אם לא הייתי מחליטה לעשות את הקיצור דרך הטיפשי הזה דרך היער, היום הייתי קבורה לידו אחרי שחייתי חיים נעימים ושקטים, במקום זה אני תקועה בגיל הזה לנצח. כשהחשיך ממש קמתי התנערתי, הלכתי הביתה, כשהגעתי הסתכלתי על המראה התעורר בי דחף פתאומי לנעוץ את הציפורניים בהשתקפות שלי, שער בלונדיני כמעט לבן פנים לבנות עיניים חומות בהירות, מושלם מדי.

		הפרק הבא