למטרות שעשוע בלבד

"קרניים, אני מודה. היום פשוט התעלית על עצמך" אמר סיריוס לאחר שהצליח להחניק את צחוקו.
"אתה מנסה לרמוז שאני לא עושה את זה לעיתים תכופות יותר?" חקר ג'יימס, מכווץ את מצחו ומצמצם את עיניו, מה שהשווה לו מראה של איש זקן וממורמר שנוהג להזעיף פנים מדי יום. או במילים אחרות – נכונות לא פחות – פרופסור מקגונגל.
"עשר נקודות מגריפינדור, בלק!" חיקה ג'יימס את קולה באופן מעורר השראה. סיריוס חזר להיחנק מצחוקו, בעוד רמוס טפח על גבו בחוזקה.
"רך-כף, שקט, עוד נתפס בגללך” מלמל.
"ואני עוד חשבתי שאתה דואג לי,” סיריוס השיב לרמוס, משפשף את גרונו היבש. "לעזאזל, עכשיו אני רעב. מי בא למטבחים?"
פיטר, כאילו ידע מה סיריוס עמד להגיד, החל ללחוש בהתרגשות עוד לפני שחברו סיים לדבר. "אני, אני, אני!" והיה ממשיך אילו רמוס השתיקו. "אני נשבע לך שאם יתפסו אותנו בגללך אנ –" רמוס התחיל להגיד, אך משפטו נקטע באמצע.
"תפסיק להיות הורס מסיבות, ירחוני," ג'יימס נאנח. "שום ניתפס ושום נעליים. מעולם לא עלו עלינו, מה גורם לך לחשוב שעכשיו ייהרס הרצף?"
רמוס נאנח אף הוא. "מה שתגיד. אבל כשזה ייקרה –" מבט זועף מכיוונם של ג'יימס וסיריוס שפקפוקו של רמוס העליב אותם אישית-” ... אני מתכוון, אם זה ייקרה, אתה תישא בתוצאות."
ג'יימס משך בכתפיו. "כרצונך, אדון ירחוני," גיחך והשתחווה מול רמוס. "כרצונך.”
רמוס גלגל את עיניו בעוד סיריוס התגלגל מצחוק, מצליח איכשהו לדבר בין ציחקוק לצחקוק. "קרניים, לפעמים חוש ההומור שלך עולה על שלי.”
ארבעת הקונדסאים, שעד אותו רגע טיפסו במעלה גרם המדרגות לכיוון חדר המועדון שלהם, נעצרו במקומם. פיטר, רמוס וג'יימס החליפו מבטים מודאגים ופנו להביט בסיריוס, שנראה שלא הבין ממה הם נלחצו.
"הוא באמת אמר את מה שחשבתי שהוא אמר?"
"כן קרניים, אני חושש שכן."
"אולי הגזמנו בכמות הוויסקי אש שנתנו לו לשתות.. אתה חושב שצריך לקחת אותו למרפאה?"
"כן. השאלה היא אם כדאי לעשות זאת עכשיו, בכל זאת, מדאם פומפרי תתהה למה אנחנו משוטטים מאוחר."
"תמיד אפשר לשלוח אותו לשם בתוך עריסה עם פתק. זה יכול להיות משעשע."
"אבל האם סיריוס יסכים להיכנס לעריסה? אני לא כל כך בטוח לגבי זה."
"נו באמת, פשוט נשים שם את המגזינים של המוגלגיות שהוא אוהב והוא יקפוץ פנימה."
"צודק, אבל מאיפה נשיג את ה-"
"הלו!" סיריוס קטע את השיחה של רמוס וג'יימס. "סיריוס הזה,” הוא כיוון את שני אגודליו אל עצמו "נמצא כאן," הסביר בפשטות, "וסיריוס," הוא חזר על התנועה שעשה קודם לכן, "לא ייכנס לשום סלסלה." הוא עצר לרגע, תוקע בהם עיניים זועמות לפני שהמשיך. "וסיריוס גם,” - המבט שלו נהפך לנלהב פתאום, מרוצה יותר- ”...רוצה לדעת מאיפה קרניים יכול להשיג לו את המגזינים."

השיחה גוועה עד שהגיעו לתמונה של האישה השמנה, כשפיטר נזכר במה שהבטיחו לו.
"לא אמרנו שהולכים למטבחים?" שאל.
"אוי, נכון, שכחתי." סיריוס מלמל ודפק את ראשו בקיר. "סיריוס טיפש, סיריוס מטומטם, סיריוס עילג, סיריוס –"
"-סיריוס מנסה לראות איך זה להיות גמדון בית?" ג'יימס הציע, משלים את המשפט.
"קרניים, שתוק." סיריוס הפטיר, משחרר גיהוק אדיר וטופח על שכמו. "ירחוני, כמה כוסות שתיתי?" שאל כבדרך אגב.
"אני חושב שבערך אחת עשרה."
סיריוס פער את פיו, ולאחר ששחרר גיהוק נוסף, שאל "ואתם לא יכולתם להגיד לי להפסיק נכון? כי כולם נהנים לראות את סיריוס סובל." הוא עשה את עצמו כמתייפח על כתפו המנחמת של זנב-תולע.
"ואני עוד חשבתי שהאלכוהול יהפוך אותך ליותר נסבל. טוב, טעיתי." מלמל ג'יימס וזכה למבט חטוף ועצבני מסיריוס.
"יש לי עוד סיבה," פיטר זע במקומו באי נחת, "למה צריך ללכת לאכול. אוכל תמיד עוזר להשכיח את הרצון לקפוץ מהגג ולנסות לעוף בלי מטאטא." אמר, מבטו הופך חולמני לרגע, כאילו נזכר במשהו.
"אז למה אנחנו מחכים?" סיריוס שאל וחזר על עקבותיו, או לפחות ניסה לעשות כך. הוא נפל לחיקו של קרניים. "הו קרניים, תמיד ידעתי שאתה האביר על הסוס הלבן,” מלמל סיריוס בקול צורמני וגבוה, חיקוי עלוב של אחת מהמחזרות של ג'יימס.
ג'יימס חייך, מסיט שערה סוררת מעיניו של סיריוס. "האם זה אומר שאזכה לנשיקה מעלמתי?" שאל, ניצוץ משונה חולף בעיניו, בעוד הוא שרבב את שפתיו לכיוונו של סיריוס.
"איכס, בחיים לא! גם אם ייתנו לי שלוש מאות אוניות!" זעק סיריוס וחילץ עצמו מזרועותיו החסונות של ג'יימס.
"זה טיפשי. אתה בכל מקרה שוחה בכסף, בשביל מה שתסכים אם העסקה היא על כסף?" פיטר שאל כלא מבין.
"פיטר, זאת הפואנטה שחשובה, לא המילים" ניסה סיריוס להסביר את חוכמתו, ללא הצלחה.
ג'יימס צחק. סיריוס גיהק, פיטר גירד את ראשו עדיין כלא מבין ורמוס תהה מדוע לא התחבר עם התאומים שלמדו איתו בשיעור שיקויים. מרלין האדיר, מדוע. 
פיטר כחכח בגרונו לפני שג'יימס הספיק להגיד את הסיסמא לאישה השמנה. "מטבחים?" הזכיר.
סיריוס סטר לעצמו וגיהק פעם נוספת. "לעזאזל, הראש שלי במקום הלא נכון היום."
"ואיפה זה בדיוק, אם אורשה לדעת?" ג'יימס הרים את אחת מגבותיו באלגנטיות ונשען לכיוונו, כמבקש לדעת.
סיריוס פצה את פיו כדי לענות אך רמוס הקדים אותו. "קדימה. אם נרצה לאכול זה עכשיו או לעולם לא, ואני די בטוח שאם ניגרר אחרי התשובה של סיריוס, זה יהיה לעולם לא." ושוב, רמוס היה זה שהניח את פניני החוכמה.
פיטר, מאושר מזה שסוף סוף הם מתכוונים להגיע למטבחים, החל לרוץ במדרגות מטה, לכיוון האוכל שרק חיכה לו.
סיריוס נאנח וטפח על שכמו של ג'יימס. "גידלנו אותו כראוי.”
רמוס הנהן והחל לעקוב אחרי פיטר. "אתם באים?" שאל לאחר כמה דקות.
"אני לא. אין לי חשק. אני מת מעייפות," שיקר ג'יימס. כמו כל הפוטרים, ידע גם הוא לשקר היטב – וכך מעולם לא עלו עליו.
סיריוס משך בכתפיו, מושיט לג'יימס פיסת קלף, "למקרה שתתחרט.”
ג'יימס בהה בחתיכת הקלף שסיריוס הגיש לו לפני כמה רגעים.
"אני נשבע בזאת חגיגית כי הנני מחפש צרות," לחש וכיוון את חוד שרביטו לקלף.
פיסת הנייר הפשוטה והריקה שהייתה בידיו של ג'יימס הפכה למפה מיוחדת, שבה ידוע מי ומה מתרחש בהוגוורטס. מפת הקונדסאים.
הוא בחן את המפה במבט יסודי, לא מפספס שום חלק בחיפוש אחר מבוקשו. 
'לילי אוואנס', נכתב, חזק וברור. הכתב היה מעוגל, אך לא מגושם. צלול וחד.
כמעט כמוה.
חיוכו התמידי שב לפניו, והוא לחש: “תם ונשלם הקונדס.” בלחישה חרישית והמפה חזרה להיות פיסת קלף פשוטה, חסרת תוכן.
הוא דחס את המפה בכיס האחורי במכנסיו והעביר את ידו בשיערו מספר פעמים עד שהתייאש.
השיער שלך הוא כמו אדם בפני עצמו. מפוזר ועצמאי, קולה של לילי הדהד בראשו.
כשהיא צודקת, היא צודקת. תמיד.

הוא בדק את הבל פיו, בזמן שהאישה השמנה החליטה לחזור ממסיבת התה של לפנות הבוקר בדיוקן של הברון ונשותיו.
"ובמה זכיתי לראות את פניו הנאים של ג'יימס פוטר?" שאלה בסרקזם, למרות שמעט רצינות נשמעה בקולה.
ג'יימס לחלח את שפתיו ומלמל משהו שנשמע כמו "צפרדע קצף." והאישה השמנה החליקה על ציריה ופתחה את המעבר הסודי לחדר המועדון.
ג'יימס פוטר לקח נשימה עמוקה וצעד פנימה.
ברגע שהכניס את כף רגלו לתוך חדר המועדון החמים הבחין בה. היא ישבה בכורסא המופנית אל האח, שיערה האדמוני אסוף לצמה מאולתרת, קווצות שיער בודדות נחות על מצחה. רגליה שלובות ועליהן מונח קלף בו נעצה את עיניה הירוקות להפליא.
היא גחנה קרוב יותר לקלף, בוחנת אותו מקרוב. ככל הנראה לא שמה לב לנער כהה השיער שבחן אותה מקצה החדר.
היא נראתה כה שלווה – דבר שלא יצא לג'יימס לראות הרבה. לרוב, אם לא תמיד, כשהמרחק בינו לבינה היה פחות מחמישה מטרים, מבטה הפך לכועס, מאוכזב. כשג'יימס היה קרוב ללילי, היא נהגה לצעוק עליו, על כמה שהוא אינו בוגר ועל כמה שהוא בחיים לא יתבגר.
כאב לו לראות אותה שלווה, במיוחד כי זה לא היה קשור אליו, והוא לא רצה להפריע לה ולהוציאה מאזור הרגוע בו בילתה באותו הרגע השקט.
אך כנראה שהגורל לא הסכים איתו. ג'יימס נתקל באחד מהכיסאות כשניסה לעלות למעונות הבנים מבלי שתבחין בו – ללא הצלחה.
"פעם הבאה, פחות לבהות, יותר להתרכז." ג'יימס רטן לעצמו.
לילי קפצה ממקומה, מרימה את מבטה אל עבר ג'יימס, שעמד, נבוך למדי, במקומו.
"הו," לילי נאנחה, "זה רק אתה, פוטר." נראה שהוקל לה.
"אז אני מבין שיש גרועים ממני," חיוך קטן תפס את שפתיו. "אני אקח את זה בתור מחמאה.”
לילי לא טרחה להשיב, היא פשוט החזירה את מבטה אל הקלף, מבט עצוב עולה על פניה.
"מה את קוראת?” התעניין ג'יימס והתקדם לעברה, מתיישב על הרצפה לרגליה.
"מכתב," היא ענתה, מעקמת את אפה בדרך שגרמה לליבו של ג'יימס להחסיר פעימה.
"ממי?" המשיך לחקור, עדיין מופתע שהם מנהלים שיחה נורמלית, עד כמה שניתן היה לקרוא לזה כך.
בלי צעקות, בלי העלבות. שיחה. רגילה עד כמה שאפשר כשמדובר בלילי אוואנס וג'יימס פוטר.
"מההורים שלי,” אמרה וקיפלה את המכתב.
"מה הם כתבו?" שאל. לילי נעצה עיניה בעיניו של ג'יימס. זה היה נדיר. עיני האזמרגד שלה נצצו בחן באור הקלוש של האש שבאח, מראות לג'יימס שבעיניה של לילי אין רק ירוק – אלא גם קמצוץ של כתום לוהט. הוא טבע בעיניה, דבר שמאז ומעולם קרה כשהביטה ישירות בעיניו. קודם הן היו אטומות, חסרות עומק. עכשיו זה היה אחרת, כאילו שכבת זכוכית קרה הוסרה מהן.
"ג'יימס פוטר, תמיד חייב לדחוף את אפו.” אמרה לילי באנחה קטנה. אך משום מה, זה לא נשמע כעלבון. רחוק מזה.
היא נשענה אחורנית בכורסא, מקפלת את רגליה. "הם כתבו לי שאחותי מתחתנת,” ענתה לשאלתו בקוצר רוח פתאומי ושלחה את ידה לעינייה, נוזל שקוף נשאר על ידה.
לג'יימס היה נדמה, או שלילי באמת בכתה? גבותיו התכווצו בדאגה. "זה נהדר,” פלט ומיקם את עצמו ביתר נוחות על הרצפה.
"כן. נהדר. אולי אני עצמי הייתי חושבת ככה, אם הייתי מוזמנת לחתונה," היא לחשה ללא קול.
"למה?"
כאילו רק עכשיו שמה לב באמת למתרחש סביבה, היא מיהרה להשתעל ולהחזיר את קולה ליציבות הרגילה שלו, היציבות הסמכותית ללא עוררין.
"בלאו הכי, זה לא עניינך, פוטר. למה אתה חוקר אותי?" עקצה, מרוגזת מעט.
"כי אכפת לי,” ענה בפשטות.
חרטה שטפה את לילי. פוטר רק רצה לדעת לשלומה. הוא לא תקף אותה, או חדר לפרטיותה. הוא היה בסדר. היא לא צריכה להתעצבן עליו בגלל דבר שהוא אפילו לא עשה. היא זו שלא הייתה בסדר הפעם, חשבה, כמעט ומכריחה את עצמה להודות בטעותה, אפילו במחשבותיה.
"הממ,” היא הרהרה, מכניסה את המכתב לכיס גלימתה."ולשאלתך," החליטה שבסופו של דבר אין רע בלענות לו, "לא הוזמנתי כי אני ופטוניה לא מדברות כבר זמן מה,” היא נאנקה כשאמרה את שמה של אחותה. כאב לה לחשוב עליה, ועל המריבה הטיפשית בגלל היותה מי שהיא, בגלל היותה קוסמת. "ובזמן מה אני מתכוונת לשלוש שנים.” ענתה לשאלתו האילמת של ג'יימס.
"ובכן,” ג'יימס מצא את קולו, "באמת שאין לי מושג איך היא עומדת בזה." אמר בכנות.
חיוך עלה על שפתיה של לילי. חיוך קטן ורופף, אך מלא משמעות.
ג'יימס עמד לקפוץ בחזרה על רגליו ולהתחיל לרקד את ריקודו המשונה שנהג לרקוד כשהיה מאושר, ואז הזכיר לעצמו שזאת אוואנס שנמצאת מולו. לא כדאי לו להביך את עצמו כך.
לילי קמה על רגליה בפתאומיות, גורמת לג'יימס גם לקום.
"לילה טוב, פוטר.” אמרה, כתפיה שמוטות. היא החלה לטפס בגרם המדרגות, לכיוון המעונות של הבנות. כשעמדה להיעלם מזווית עינו של ג'יימס היא הסתובבה, ושלחה אליו חיוך נוסף, מנידה את ראשה קלות לאות תודה.
ג'יימס מיהר לחייך גם אליה, וכשנעלמה לחלוטין ג'יימס עשה כמבוקשו – הוא רקד. 
הוא קפץ על הכורסא שלפני רגע לילי ישבה עליה, והניף את שני זרועותיו באוויר – מנופף בהם ללא הפסקה. את רגליו הוא הניע בקצב מהיר והחיוך שעל פניו רק גדל.
מי שהיה רואה את הריקוד הלילי הזה, רבותיי – לא היה מאמין שמדובר בג'יימס פוטר. מצד שני, ג'יימס נהג להפתיע...
הוא רקד עד שיקרה אחד מהשניים - בני השנה החמישית יתעוררו, או עד שרמוס ופיטר יחזירו את סיריוס השיכור לחדר המועדון. עד אז,
הוא ירקוד כל הלילה.

		הפרק הבא