רגע אחד

רגע אחד

כותב: רוי

שיפ: סיריוס/רמוס

ז'אנר: רומאנס, אנגסט

תקופה: הקונדסאים, המלחמה הראשונה

דירוג: PG13

וויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג 

רמוס התיישב על המיטה מלאת הפשפשים. הכריות והשמיכה היו ללא ציפיות וישנות מאוד, ועלה מהן ריח רע שהזכיר אוכל מקולקל. החדר כולו היה מאובק ומלא בקורי עכבישים ופרצות בקירות שעשו ככל הנראה עכברושים. רמוס היה עטוף בגלימת מסע מחוררת ואפורה, מתחתיה הוא היה עירום לגמרי, ורועד. הוא היה חיוור לגמרי ועל פניו שני חתכים ארוכים ועמוקים. על גופו ניתן היה למצוא חתכים נוספים, צלקות מהלילה שעבר עליו. פעם בחודש הוא מוצא את עצמו מתעורר בחדר הנורא הזה, בתוך הבקתה הישנה והמתפוררת. כמו תמיד, הוא מתעורר עירום, על מיטה שאף אדם השפוי בנפשו יסכים לישון עליה, מתעטף בגלימה האפורה, ומחכה שהרעידות יעברו. הוא בן 17, וזו שנתו האחרונה בהוגוורטס. זו השנה האחרונה בה יהיה לו הפתרון של הבקתה הזו, של החדר הזה, ההגנה של אלבוס דמבלדור והעזרה התמידית של חבריו. אחרי שהשנה הזו תיגמר, הוא יצטרך למצוא פתרון אחר, להתחיל את חייו מחוץ לכותלי בית-הספר. הוא יודע שהוא ככל הנראה יצטרך לחיות בצללים, רחוק מהקהילה הרחבה, שכן המחלה שלו לא פוגעת רק בו, אלא יכולה לפגוע קשות גם באחרים. וזה סיכון שהוא לא מוכן לקחת על עצמו. הוא לא מוכן לשים אחרים בסכנה. בעוד הוא בבית-הספר, המחלה שלו מפוקחת, יש אנשי מקצוע שיכולים לעזור לו. יש את דמבלדור. אבל בעוד חודשיים הוא כבר לא יהיה הבעיה של הוגוורטס או המנהל שלה, הוא יצטרך להיות אדון לעצמו, האחראי הבלעדי למחלה שלו ולמה שיכול לקרות בעקבותיה.

בעוד רמוס שקוע במחשבות, דלת החדר נפתחת וסיריוס נכנס. הוא רזה, גבוה, עם כתפיים רחבות יחסית לרזונו, פנים שובביות ושיער כהה וארוך. יש לו התחלה של זקן שיום אחד יכול להיות מפואר. הוא מביט בעיניים מלאות חמלה השמורות רק עבור חברו הטוב. מבלי לדבר, סיריוס שולף מתיק הצד הבינוני שלו בגדים וגלימה. רמוס, גם הוא מבלי להוציא מילה, מחייך אל חברו, מתרומם, ומתחיל להתלבש. הוא משלשל את רגליו אל המכנס השחור, מכניס את ראשו וידיו אל החולצה הלבנה, ואז מתעטף בגלימה השחורה. כשהוא מסיים, הוא חוזר להתיישב על המיטה.

"לילה קשה?" שואל סיריוס בחצי חיוך, מתיישב לצד חברו.

"תגיד לי אתה, אני לא באמת זוכר," עונה רמוס, מנסה גם הוא לחייך, אך ללא הצלחה.

"היו כמה רגעים שהיינו צריכים להיות אלימים איתך, אני מניח שראית את החתך הגדול על החזה שלך. היית פראי אתמול, אבל לא משהו שלא ראינו בעבר," סיריוס שם את ידיו על כתפיו של חברו.

"רק עוד פעמיים כאלו, ואתם משוחררים."

"משוחררים? על מה אתה מדבר?" סיריוס מנתק את עצמו מרמוס בפתאומיות.

"אנחנו כבר לא נהייה כאן, בהוגוורטס. אתם לא תוכלו לצאת איתי בכל פעם שיהיה ירח מלא," רמוס הסביר, עיניו לא מוכנות לפגוש את סיריוס.

"אני רואה שעוד לא חזרת לעצמך לגמרי, חברי הזאבי," סיריוס אמר מיד. "מה לגבי חופשות הקיץ בהן אנחנו מגיעים אלייך ועוזרים לך לעבור את הלילות האלו? חופשות חג המולד שאנחנו נשארים איתך בבית-הספר? אתה חושב שכל זה היה לחינם? שלפתע עכשיו נעזוב אותך?"

"סיריוס, יש מלחמה בחוץ. אחראיות שלנו כקוסמים בוגרים. אנחנו לא יכולים להמשיך להתנהג כתלמידים," התווכח רמוס, עדיין לא מוכן לפגוש את מבטו של סיריוס.

"פעם בחודש, בליל ירח מלא, אין מלחמה. אין משפחה. אין עבודה. יש לנו, לשלושתנו, דבר אחד לעשות – וזה לעזור לחבר הכי טוב שלנו," סיריוס הרים את פרצופו של רמוס והניח את מצחו על המצח של חברו. "אנחנו לא נעזוב אותך, לא משנה מה קורה שם בחוץ."

רמוס יישר את מבטו והביט בעיניו מלאות האהבה של סיריוס. לפתע הוא הרגיש פרץ של רגשות כמוהן הוא לא הרגיש מעולם. כל גופו נהייה חם וקר באותו הזמן. ליבו קפץ, פעם במהירות שאי-אפשר בכלל להגדיר. הוא הרגיש את מוחו פועם בתוך גולגולתו. שפתיו נהיו יבשות. המבט של שני החברים לא נותק. הם ישבו שם על המיטה המטונפת, מחובקים, צמודים, קשורים זה לזה ברגע של אינטימיות עמוקה.

"זה בסדר," לחש לפתע סיריוס. רמוס קירב את פניו עוד יותר אל פניו של סיריוס, ולרגע אחד, שהרגיש לשניהם כמו נצח, לא היו מלחמות או קוסמים אפלים, אנשי זאב או מחויבויות, שיעורי בית או מבחנים, היה רק אותם. ולרגע אחד, זה היה מספיק.