הוא השתנה

 הוא השתנה.

פרסי, השתנה.

פרסי כבר לא היה הילד הזה.

זה שברח מאכידנה, הוא כבר לא היה זה שהתפלל לאבא שלו שיציל אותו.

פרסי עמד מול המוות כל כך הרבה פעמים, שזו כבר הייתה השיגרה.

נמאס לו לברוח מכל דבר מאיים, נמאס לו להיות הילד שכולם מביטים בו בהערצה, אבל גם ברחמים.

נמאס לו לחשוב על כל אלה שהוא הביא למותם.

על כל חבריו שמתו בשבילו.

הוא כבר לא פחד מביריונים כמו גייב המסריח וננסי בובפיט.

למעשה, הוא לא זכר אותם בכלל.

מנער לוזר ופחדן, הוא הפך להיות חצוי פופולארי שכולם רוצים בחברתו.

אבל רגשות האשם אכלו אותו מבפנים, הכאיבו.

אם חבריו לא היו לידו, הוא היה מאבד את שפיותו.

הוא שנא את חייו, הוא שנא את עצמו.

פרסי ג'קסון, השתנה.

פרסי ג'קסון כבר לא היה הילד הזה.

פרסי היה ילד, בעבר.

הוא פחד מהעולם, עכשיו... כבר לא.

הוא כבר לא היה אמיץ, הוא היה חסר פחד.

הוא הגיב לכל דבר באדישות, כלום כבר לא הפתיע אותו.

בבקרים, הוא לא רצה לפתוח את עינייו.

הדבר היחיד שגרם לו לקום ממיטתו זה עצם הידיעה שכל יום מפלצת יכולה לפגוע בחבריו.

ובדגש על אנבת'.

זה מה שפרסי היה בערך שנה אחרי המלחמה.

עכשיו, הוא השתנה שוב.

מילד מתבודד ומורעל מרגשות שלילים, הפך ג'קסון לילד שמח וקופצני.

עכשיו הוא רצה להיות עם כולם, וזה היה הדדי.

והכל בזכות אנבת', היא תמיד רוממה את מצב הרוח שלו.

אבל קופצני ככול שהיה, תמיד העצב נשאר לו בעיניים.

לאט לאט, הוא התחיל לאהוב את חייו.

לרצות לקום כל בוקר, הוא רצה לחיות לאהוב ולחייך.

כשהגיע הרגע, על הבמה מול שני המחנות, באחד הביקורים של מחנה יופיטר במחנה החצויים.

כשהוא היה על הבמה עם אהובת חייו, על ברך אחת עם הקופסא והטבעת בידו.

כשהיא אמרה לו כן, הלב שלו קפץ משמחה.

ואז בחופה, כשהיא עמדה לידו, ואמרה כן להחלטה הגורלית, הוא הרגיש שהוא עומד לבכות מאושר.

אז עכשיו, הם בעל ואישה.

אישה ובעל, הוא לא אהב את המילים האלה.

מה כאילו,

אישה- האישה שלו.

בעל- הבעלים שלה.

ולכן בחתונה, כשאלו אותו האם הוא מוכן לקחת אותה לאישה הוא אמר:

"לא... היא לא האישה שלי, כי אני לא הבעלים שלה. היא אישה בזכות עצמה, ולא בזכותי או בזכות כל אחד אחר.

אני רוצה להיות איתה כל ימי חיי, אבל לא בתור הבעלים שלה."

מתחת להינומה שלה, הוא ראה אותה מחייכת.

ועכשיו הוא שמח, יש לו משפחה וחברים.

יש לו סיבה לחיות, יש לו סיבה לשמוח.

והוא מאחל, לכל הקוראים של הפאנפיק עכשיו,

שגם להם תהיה סיבה לשמוח.

וגם אני.

שלכם,

גליה גולדברג.