השבעה בהוגוורטס

ויתור זכויות לריק המלך ורולינג המהממת.

פרולוג:

"אז... למה אתם חושבים שאני הנכד של וולדי-מה שמו?" פרסאוס ג'קסון שאל את ארבעת המוזרים שישבו בסלון שלו ואכלו עוגיות כחולות.

סאלי ג'קסון ישבה לידו, ונראתה מודאגת מאוד.

"ההורים שלי היו ההורים הביולוגים שלי, אין שום מצב שזה היה קוסם או הוולדמורט הזה. אני אומרת לכם אתם עושים טעות."

סאלי אמרה.

"נגיד שאתם צודקים, מה אתם מציעים?" פרסי שאל את הארבעה.

היה להם מראה מוזר, אחת מתולתלת עם שיער נפוח, אחד ג'ינג' עם עיניים כחולות היה שם גם איש זקן מאוד עם זקן ארוך ולבן.

אבל מי שמשך את צומת ליבו במיוחד היה אחד עם שיער שחור ועיניים ירוקות וצלקת מוזרה.

"אנחנו לא טועים" ירוק העיניים יישר מבט על עינייו של פרסי, פרסי חש צורך עז לגונן עליו פתאום.

"ההצעה שלנו היא שתבוא למקום מוגן." הוא לא פירט.

"איזה מקום מוגן?" סאלי נעמדה ופינתה את צלחת העוגיות הריקה.

"זה בית ספר" אמר האחד עם הזקן, "אני אלבוס דמבלדור, אני מנהל בית ספר לקוסמים ומכשפות בשם הוגוורטס-"

פרסי החניק צחוק, משמעות השם הוגוורט היא יבלת חזיר. מי קורא ככה לבית הספר שלו?!

אבל השלושה שנראו בגילו לא נראו צוחקים.

"הוגוורטס זה המקום המוגן ביותר בעולם הקוסמים, שם אף אחד לא יוכל להרע לך. אתה נראה נבון פרסי, אבל הקשר דם בינך לבין סבא שלך מסכן אותך

ואת כל עולם הקסמים. אם תחליט להצטרף אלינו, אנחנו נקבל אותך בשמחה, ונלמד אותך להגן על עצמך בדרך לא רגילה, זה בטוח מלחיץ הסיטואציה הזו

אבל אתה תצטרך לבחור, עכשיו"

"אני די בטוח שאין ביני לבין וולדימורט קשר דם, אבל אם אתם בטוחים אז, אני אבוא לבית הספר שלכם.

אבל אני צריך לדבר קודם עם החברים שלי-"

"אין בידיך כרגע אפשרות ליצור קשר עם חבריך, זה מסוכן, אבל אתה אולי תוכל בהמשך"

"אין מצב שאני עוזב בלי לדבר עם חברים שלי קודם" קבעתי.

הילדה המתולתלת, הרמיוני, הניחה את ידה על ידי, מה שגרם לי אוטומטית להפנות אליה את מבטי.

"פרסי, תאמין לי שאני מבינה מה זה לעזוב חברים אבל, כשאתה איתם אתה מסכן אותם, אתה תוכל ליצור איתם קשר מתוך הוגוורטס, יש דרכים.

בהוגוורטס אתה תוכל לגלות על עצמך המון, זה מדהים, את גם תוכל לעשות קסמים, אתה יכול להרחיף דברים, או להביא אותם ישר אליך, אתה יכול גם לשלוט במים,

אי פעם יצא לך לעשות משהו כזה?" היא חייכה אליו.

ת'אמת שיצא לו כמה פעמים, כן. אבל הוא לא התכוון להגיד להם.

"זה... נשמע קול" הוא אמר לאחר שתיקה ארוכה.

"במידה ותסכים אתה תועבר במידית לבית משפחת וויזלי, ושם תתגורר עד שיתחיל בית ספר, בעוד כ-שבוע."

ארבעתם הביטו בי בציפייה.

"סבבה" מצאתי את עצמי אומר.

מישום מה הרגשתי שאני חייב להגיד את זה, זה היה נשמע מוכר, כל העניין על הוגוורטס.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

נ.מ פרסי

כבר אבעה ימים שאני תקוע בבית ווזלי, בית עקום למדי, לא קטע רע, הבית שלם פיזית עקום.

פרסי לא הבין איך הוא לא נפל עדיין. אנבת' תדע חשבתי בגעגוע.

כל האנשים בבית ווזלי חופרים לי 

על זה שאני הנכד של וולדמורט, שאין לי מושג עדיין מי זה,

על זה שאני מוזר (יחסית אליהם אני נורמלי), שאין לי מושג בקוסמים, שגילו שאני קוסם ועוד כל כך חזק רק בגיל 15.

ויש עוד מלא סיבות, קיצר, הם מעצבנים.

הרוב נחמדים, סוג של, אבל אני מתגעגע לכל החברים שלי:

אנבת', ליאו, ג'ייסון, אנבת', פייפר, פרנק, טייסון, הייזל, אנבת', כירון ועוד...

ופה, בלי להעליב, אלו פשוט לא שיחות כמו עם החברים שלי.

"פרסי?" שמעתי את קולה של הרמיוני, חזרתי למציאות, כל המשפחה שלהם+ הארי+ הרמיוני+ אני היינו בארוחת ערב.

"אהה.. מה?" שאלתי, מזווית עיני ראיתי את רון ואת הארי מגחכים בשקט.

"שאלתי" היא חזרה על עצמה "אם אתה מתרגש ממחר?"

"אה.. מה קורה מחר?" שאלתי במבוכה.

"מחר הולכים לסמטאת דאיגון, ומחרתיים להוגוורטס"

"אהה" אמרתי, עושה כאילו יש לי מושג על מה היא מדברת,

שקעתי שוב בזכרונות עם אנבת':

היינו בפיקניק, לפני ארבע ימים.

מול הים, ישבנו על שמיכת פיקניק משובצת ומלא מאכלים (כחולים). 

"מוח אצה" אמרה אנבת' "כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?"

"רק חמישים אלף פעם" עניתי בציניות, היא נתנה לי אגרוף חלש בבטן,

"תרגעי" אמרתי בשעשוע, "אני גם אוהב אותך" חייכתי.

היא התנפלה עליי בנשיקה לוהטת.

אחר כך קמנו, נכנסנו עם הבגדים לים והמשכנו להתנשק.

בשלב הזה כבר היינו בתוך הים התגלגלנו עמוק יותר, התנתקנו זה מזה כדאי לקחת אוויר.

אנבת' נראתה ירקרקה, פתאום נזכרתי שהיא לא נושמת כמוני מתחת למים.

יצרתי לה בועת אוויר והכנסתי את ראשה פנימה. היא לקחה נשימה עמוקה.

הכנסתי את ראשי לבועה והמשכנו להתנשק.

לבסוף יצאנו, אני יבש ורגיל, ואנבת' רועדת מקור רטובה כולה ועם עיניים אדומות מהמלח שבים.

הבאתי לה את הג'קט שלי, במחשבה לאחור הייתי יכול לייבש אותה... אני לא יודע למה לא עשיתי את זה,

חזרנו לביתנים שלנו, השמיכה והפקניק עדיין היו ליד הים, היא נפרדה ממני בנשיקה והלכה לביתן אתנה להתקלח.

סוף זיכרון

כמעט עברתי לעוד זיכרון עד ששמעתי את גברת וויזלי אומרת "ילדים, אולי תלכו להתארגן לשינה? 

היו כמה תגובות (לא זיהיתי מי אמר מה, בנוסף למראה יש להם קולות דומים, אולי חוץ מלג'יני) כגון "כן אמא" או "מה?! עכשיו? אוףףףף"

ועד ל"לא רוצה!".

"זה לא נתון לוויכוח!" אמרה גברת וויזלי בקול יותר מצווה.

אני שתקתי, אני הייתי בזיכרון כל כך טוב, למה להרוס? למה, למה לא לתת לי לשקוע בזכרונות?

פיניתי את הכלים שלי למטבח.

ואני הארי, ורון עלינו לחדר שלנו, מזווית עיני ראיתי את פרד וג'ורג' ואת הרמיוני וג'יני עולות גם.

נכנסנו לחדר ונגשתי למזוודה הקטנה שלי, הוצאתי ממנה תמונה אחת.

התישבתי על המיטה וניסיתי להיזכר מתי היא צולמה.

רון והארי כנרא ראו איך אני מסתכל בריכוז על התמונה, זה כנראה עורר את סקרנותם כי הם התקרבו אליי.

"על מה אתה מסתכל?" הארי שאל אותי.

סובבתי אליהם את התמונה,

בתמונה אני ואנבת' היינו בגבול של מחנה החצויים ליד העץ שכבר מזמן לא העץ של תאליה אבל עדיין נקרא כך,

הצלם היה בתוך המחנה כי הרקע של התמונה היה יער שמאחורה רחוק מאוד, רואים התחלה של עיר.

אנבת' הייתה קצת לפני וחיבקתי אותה מאחורה, שנינו חייכנו.

לבשנו חולצות כתומות זהות (בלי כיתוב עליהן) והשרשראות שלנו היו כמעט מלאות עד לחצי.

אנבת' הייתה עם שיער פזור, שהתחיל חלק ומישם הפך לגלי ומשם לבקבוקים טיבעים שגלשו על גבה ועל כתפיה, היא התחילה לגדל את שיערה.

ובתמונה הוא כבר הגיע לה עד למותניים (אולי אפרודיטה התערבה) ועיינה האפורות נצצו  מאושר.

אנבת' כל כך יפה, לקח לי זמן להבין את זה, 4 שנים.

אני רק שמח שהבנתי.

"תגיד, אתה יכול להראות לנו את היד שלך?" שאל במבוכה רון,

"מה זה?" שאלתי בבלבול.

רון חזר על השאלה,

"אחי, קיבלתי המון בקשות מוזרות והזויות כל חיי, כולל לא לזוז ולמות לאט בסבל וייסורים.

אני חושב שזו הבקשה הכי מטומטמת שמשהו ביקש ממני" אמרתי.

היו על פניהם מבטים שואלים, אבל הם כנראה החליטו לא להגיד את מה שהם רצו.

"אז... זה אומר כן?" שאל רון,  בחיי הם יותר קשיי קליטה ממני!

"לא" אמרתי בפשוטות ובמשיכת כתפיים חלשה. 

"נו... זה רק לרגע!" הפציר בי הארי.

"למה" שאלתי בחשד, התחילתי להרגיש בסידרת בלשים.

"אנחנו רק רוצים לבדוק משהו קטן, אל תהיה כבד." אמר רון,

"אתה קראתה לי כבד עכשיו?" שאלתי בבילבול.

"לאאא" אמר רון בהתנצלות, אבל השעשוע היה גלוי לו בעיניים.

אם הזמן למדתי כמה גדול כוחן של העיינים.

כמה אפשר להבין על הבן אדם רק ממבט אחד. 

כמה סודות אפשר לחשוף בלי להוציא מילה,

אבל בשביל זה, צריך לדעת להסתכל, לא סתם לראות.

"נו, רק תראה לנו, אנחנו לא נעשה לך משהו" הבטיח לי הארי.

חשבתי על זה קצת.

הושטתי להם את שתי ידי והפשלתי את שרוול הז'קט שלי (כן כן, אותו ז'קט שהבאתי לאנבת').

הם בחנו את ידיי מכל כיוון, "מה זה?" שאל הארי בבילבול כשהוא הגיע לחלק של הקעקוע הרומאי שלי.

"זההה.. קעקוע?", הם לא נראו מסופקים מהתשובה שלי.

"זה סתם משהו קטן שעשו לי במהלך השנה האחרונה, איזה חלאה אחד, שנקרא על שם איזה קיסר."

ניסיתי להסביר כמה שיכולתי.

לא נראה לי שהם הבינו, אבל הם הנהנו.

"טוב, נראה שאין לך את האות האפל" אמר הארי.

"מה זה האות האפל?" שאלתי,

"זה כמו סימן שיש לאוכלי מוות, משרתיו של וולדמורט- אוי רון די כבר- וככה יודעים אם הם אוכלי מוות או לא" הארי הסביר,

"למה רון השתנק שאמרת את השם של וולדי?" שאלתי בחצי צינייות חצי בעניין.

"זה וולדמורט, לא וולדי!- רון אם אתה לא מפסיק עם זה אני אשתגע!- ופרסי, אל תזלזל בשם הזה! אתה יכול להגיד אותו...

אבל אל תזלזל בו." הארי נזף בי.

לא התרשמתי,

"אני מזלזל בכל המשפחה שלי, בכל יום ומסיים בגאווה עם מגוון קללות, יש לי משפחה הרבה יותר נוראית מוולדי הזה,

תאמין לי." אמרתי בשיעמום.

הארי נראה כאילו הוא רוצה לרצוח אותי (הבעה רגילה אצלו כנראה, או שזה רק כשהוא מסתכל עליי),

אבל לעומתו רון התכווץ ומלמל כמה דברים שמהם הבנתי משהו כמו:

מרלין, תעשה שהם יפסיקול'הגיד את השם של איה שורע ני, אני לא מוצה למו.ת.

 *תרגום- מרלין, תעשה שהם יפסיקו להגיד את השם של אתה יודע מי, אני לא רוצה למות.

אחרי כמה שעות של מוזרות בילתי פוסקת הלכנו לישון.

נ.מ כללי

בבוקר פרסי קם, הם התארגנו, אכלו, התקלחו, התלבשו ועוד דברים כאלה.

ואז גברת וויזלי הסבירה לפרסי על אבקת פלו.

"את רוצה, שאני אכנס לתוך האח כשהיא דולקת?" הוא שאל בחוסר הבנה ואמון.

"כן" היא ענתה בקצרה.

"אוקיי" הוא אמר בפשטות "רק רציתי לוודא".

"רק, למה  אני צריך לצעוק סמטאת הדגיגון?" הוא הוסיף בשאלה,

"זה סמטאת דיאגון" הסבירה הרמיוני.

טוב פרסי, מוכן ללכת לקנות ציוד (מתיחות) בסמטאת דיאגון?" שאל פרד,

ואחיו ג'ורג' מיהר להוסיף, "כן או לא, אנחנו יוצאים."

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

מקווה שנהנתם

אני תמיד יכולה לקבל שאלות, אשמח לביקורות טובות, תגובות, ורשומים.

זו רק ההתחלה של הסיפור, האמצע הרבה יות משוגע.

שלכם תמיד, וכמעט תמיד זמינה.

גליה גולדברג

		הפרק הבא