תחת עינה הפקוחה של עין דור

יש הרבה דברים שישראלים… לא יודעים. 

אם תעצרו אדם אקראי ברחוב - בהנחה שהוא לא יתעצבן עליכם וימשיך ללכת - הוא לא יידע מדוע הזברה לובשת פיג'מה (היא לא, אלה בעצם מדי אסיר וזאת תחפושת קבוצתית מאוד מתוחכמת. הזברות פשוט כל כך אהבו את הרעיון של פורים שהן המשיכו איתו כל השנה, ואף אחד לא זרם איתן.)

הוא גם לא יידע לדבר עם זברות כדי להכיר את הרעיון המדהים שלהן.

הוא גם כנראה לא יידע שמי שאמר "זר לא יבין זאת" היה דוד בן-גוריון, והוא בטוח לא יידע שבן-גוריון אמר את זה על קהילת הקוסמים המקומית.

אבל הוא כן יידע על קהילת הקוסמים הישראלית. כל ישראלי מכיר קוסמים. 

*

השעה הייתה כמעט עשר בבוקר כשהמכונית נכנסה לקיבוץ עין-דור, ובניגוד לרוב המבקרים חלפה על פני השלט עם החצים בכניסה מבלי להאט. דינה שוורץ אולי סיימה ללמוד בפנימייה לפני שנתיים, אבל זה לא אומר שהיא שכחה את הדרך. היא תופפה באצבעותיה על ההגה למקצב של שיר ישן שהתנגן ברדיו, ופנתה שמאלה בכיכר ליד הכלבו. היא המהמה לצלילי המוזיקה, והנחירות ממושב הנוסע הצטרפו אליה לקול שני. "אבי," היא אמרה. אין קול ואין עונה. "אבי," היא אמרה שוב, מעיפה מבט לעבר השלט האט, עז. היא נאנחה, ונופפה בידה.

אבי קפץ באוויר עד כמה שחגורת הבטיחות אפשרה לו, כאילו נשכה אותו נמלת-אש. המושב בהחלט העלה מספיק עשן כדי שזה ייראה ככה. "את לא חייבת לעשות את זה כל פעם," הוא סינן. 

"אני יודעת," דינה חייכה. "אבל זה כיף." 

הם המשיכו הלאה, כמעט עד שולי הקיבוץ, ועצרו מול השער הגדול. מעבר לו נישא בגאון תיכון הס: פנימייה חקלאית ובית ספר ממלכתי לכישוף, השדה הגדול נגמר איפה שהחורשה מתחילה, בנייני המגורים מזמינים למראה, והמדשאות ריקות כפי שהן יכולות להיות רק בשבוע האחרון של החופש הגדול. מעל השער התנוססה אותה כתובת ישנה שכולם אהבו ואהבו לשנוא.

אבי, שקפץ החוצה לפניה ובילה את שאר הזמן בלנסות למשוך את המזוודה שלו ממקומה במושב האחורי, הרים אליו מבט ועיקם את אפו. "יש לנו כוסמת?" זה היה ביטוי אכזבה יותר מאשר שאלה. 

דינה משכה בכתפיה. "המייסדת חשבה שזה מצחיק." 

היא עשתה צעד אחד קדימה לפני שאבי עצר אותה. "היי היי, היי," הוא אמר. "את תאחרי לבסיס."

"אני תמיד מאחרת לבסיס." 

"כן, אבל את תמיד יכולה לאחר לבסיס בלי להביך אותי על היום הראשון," אבי שילב ידיים על חזהו ונעץ בה מבט. "אל תדאגי, אחות שלו," הוא הוסיף אחרי רגע בחיוך. "כמה קשה תיכון עם קסם כבר יכול להיות?" 

"בשבילך…?" היא נראתה מהורהרת לרגע ואז עשתה בידה תנועה של ככה-ככה. 

הוא דחף אותה קלות. "סתמי." 

"סָתום," היא החזירה לו. הם הביטו זה בזו לרגע, והתחילו לצחוק. דינה מחתה דמעה כשהשתלטה על עצמה לבסוף ואמרה, בעודה נסוגה חזרה לתוך הרכב, "טוב, אני באמת חייבת לעוף. אל תעשה משהו שאני הייתי עושה." 

"סבבה."

"ותפסיק לסנן את אמא!" 

"יאללה ביי!" קרא אבי ונופף, כאילו כדי להדגיש את הנקודה. 

רגע ארוך הוא עמד שם והביט ברכב המתרחק, רגשות מעורבים צפים בקרבו, לפני שהעז להסתובב שוב ולהפנות מבט אל העתיד שלו, כרגע בדמות הפנימייה בה ילמד בשלוש השנים הקרובות. אבי שוורץ, בן 15, לגמרי קוסם טוב על מה אתם מדברים, עצם את עיניו ושחרר נשימה עמוקה לפני שפקח אותן שוב. ואז הוא העביר יד בשיערו, רק כדי להרגיש קצת יותר מגניב. כל נער אחר היה הורס לעצמו את התסרוקת ככה, אבל אחרי יותר משעתיים של נסיעה-שינה השיער שלו נראה כמו מקרה אבוד גם ככה. 

בלי אף אחד בסביבה, ובלי הרבה מה להפסיד, אבי לקח נשימה נוספת וחצה את השער.

		הפרק הבא