הנסיכה על האבטיח

ויתורי זכויות להאנס כריסטיאן אנדרסן, אשר עיבד את האגדה "הנסיכה על העדשה", ועוד טיפונת קרדיט לסופר של "מטילדה", רואלד דאל. אה, ולג'יי קיי רולינג, כי יש אזכור קטן להארי פוטר. וגם כי הפאנפיק מפורסם באתר של הארי פוטר אז זה די דורש. טוב אני אשתוק (ויתורזכויותלתומרכיהואייסדאתהאתרוכלזה!).

טוב, אז זה הסיפור, על נסיך, על אבטיח, ועל נערה שוברת שיאים.
אך הסיפור הזה, לא היה אמור להתרחש כפי שהוצג באותה אגדה ידועה שאנשים רבים מכירים, על נסיכה ששנתה לא ערבה לה בגין עדשה קטנטנה שהפריעה לה מתחת לשכבה עבה ביותר של עשרים מזרנים ועשרים סדינים.
כי בואו נודה בזה, גם אבטיח מתחת לשכבה כזו של מצעים רכים לא יורגש, ואין ספק שאותה נסיכה שעליה מדובר באגדה, היא בעלת כוחות על טבעיים ללא ספק, אך לא מן הכוחות שיועילו לאדם במיוחד.
אני כבר מדמיין את המצב מנקודת מבטו של הנסיך, שלמורת רוחו הוא מבין שאת שארית חייו יבלה בלוויית אישה שיספיק הפירור הקטן שבקטנים על מנת להשאיר אותה בעיניים פעורות בשעות הקטנות של הלילה.
לכן החלטתי, אני (המספר)  להגיש לכם את אותו סיפור כפי שהיה אמור להסתיים, אם האנס כריסטיאן אנדרסן לא היה שוכח את ההגיון במזווה.
כעת, שבו לכם בנוח, וקראו את הסיפור האמיתי.

בארץ רחוקה, מעבר להרים ושלושה נהרות בדיוק, גרו המלך המסכן, המלכה טרופדרוס, ובנם הנסיך הסתום, נסיך האגדות.
כאשר בגר הנסיך והיה לאיש, הוא חיפש לו אישה, אבל רק בנסיכה האמיתית חשקה נפשו – נסיכה שעל פי הסטנדרטים שאותו לימדה אימו חסרת השפיות, הייתה אמורה להיות רגישה שברגשות.
סבב הנסיך ברחבי ממלכתו, כי סתום היה – לא עלה בדעתו כי בת מלך תימצא בממלכה אחרת, שכן מלכים אינם נוהגים לחלוק את תפקידם באותו שטח.
עלה הנסיך הרים, וירד בקעות, עבר בכפרים נידחים ובערים הומות – ונסיכה, לא מצא – במפתיע.
חזר הנסיך לארמונו, והארמון נראה לו שומם וריק ומאוד משעמם.
אמור היה הנסיך, לבקש מן המשרת לצבוע את הקירות בצבעים עזים יותר, או להוסיף טרמפולינה קפיצית באמצע חדר השינה שלו, כדי למלא את הריקנות והשיעמום שלו.
אך לא עשה זאת – רק ישב לו בעצבות, הוא והוריו, משרתיו, ליצני חצרו ותוכי המחמד שלו.
לילה אחד, התחוללה סערה גדולה.
ברקים פילחו את השמיים השחורים ורעמים הרעימו על גג הארמון.
גשם חזק ניתך ארצה ושטף את העצים ואת החלונות, זורם בנחלים קטנים על פני גג הארמון, ומציף את שלושת הנהרות בדיוק שסובבים אותו.
המלך, המלכה והנסיך ישבו על יד האח המבוערת, מחממים את ידיהם באש ונאנחים, כאילו אין להם ממלכה לנהל או עניינים חשובים לדון בהם.
"הוי!" אמר המלך.
"אבוי!" השלימה אותו המלכה.
והנסיך? הביט בהם משועמם.
סצנה היסטורית זו, הייתה הראשונה מבין האגדות שמתארת אנשים יושבים ומתייבשים משעמום.
לפתע נשמעו דפיקות עזות על שער הארמון, העשוי חידודים של זהב, למרות שאין זו מתכת יעילה במיוחד לשמש כשער לארמון, שכן זוהי מתכת רכה.
תוק-תוק-תוק, נשמע הקול, בת' ולא בט'. ושוב, הטעות הנוראה: תוק-תוק-תוק.
המלכה טרופדרוס סתמה את אוזניה למשמע הקול הצורם.
"זה בט'," היא רטנה. "לא בת'."
"מישהו בורח מן הסערה," הסיק המלך בחכמה רבה, הרי הייתה זו יכולה להיות הרוח החזקה מידפקת בשערים באותה המידה.
"מישהו מסכן," אמרה המלכה, חושפת את היכולת שלה לראות דרך עצמים.
"אקום ואפתח את השער," אמר הנסיך ופתח את השער לרווחה, כאילו אין משרתים שיפתחו במקומו, או שומרים שיגנו על בני המלוכה מפני מתנקשים.
בשער עמדה נערה צעירה והומלסית, רטובה מכף רגל ועד ראש, כמו שראוי לכל חסרת בית המטיילת בחוץ במזג אוויר שכזה.
המים זלגו משערה, כאילו היה יער בגשם. המים נטפו משמלתה, כאילו הייתה מפרש רטוב, וחדרו לתוך נעליה, זורמים משם החוצה ונקוים בשלולית על רצפת הארמון.
הנסיך הפסיק להריץ בראשו דימויים על כמה יפה הנערה בעיניו.
"האם אפשר להיכנס?" שאלה הנערה.
"אפשר ואפשר," ענה הנסיך, לבבות מרצדים בעיניו.
"מי את, נערתי?" שאלה המלכה ונעצה בנערה מבט חשדני ביותר.
"נסיכה אני ובת מלך," שיקרה ההומלסית. "האם אוכל ללון כאן הלילה? דרכי אבדה לי בסערה, ואני פוחדת להישאר לבדי בחוץ."
"אהה," אמרה המלכה בינה לבינה. "אם את באמת בת מלך נדע רק מחר."
ובמילים אלה חיככה המלכה בכפותיה וצחקה צחוק מטיל אימים שהרעיד את מסדרונות הטירה.
המלכה צעדה בשביעות רצון אל כיוון המטבחים, רוקמת את תוכניתה הזדונית.
היא נכנסה אל החדר העגול והמפואר, שם ניצב הטבח הראשי ועבד במרץ על הארוחה שהמלך יאכל כשיתעורר לנשנש באמצע הלילה, כמו כל פעם.
"טבח ראשי," קראה המלכה. "אני צריכה את עזרתך."
הטבח הרזה הפנה את מבטו וחיש מהר ניצב אל מול המלכה.
"במה הוד מלכותה צריכה את עזרתי?" הוא שאל.
"אני צריכה עדשה," אמרה נחרצות. "עדשה אחת עגולה וקטנה."
"גברתי, ישנה בעיה," אמר הטבח. "את מלאי העדשות גמרת כבר מזמן, מכל הפעמים שהרגשת בצורך לבדוק את האורחת שמגיעה, כדי לראות אם היא אכן עדינה מספיק כדי להיות האישה הראויה לבנך. האם יש משהו אחר שאוכל להציע לך במקום?"
"אולי אפון?" שאלה המלכה טרופדרוס בתקווה.
"אני מצטער, המלכה. את כולם העפנו מהארמון. את הרי שונאת אפונים."
"שעועית?"
"כולן התייבשו."
"זית?"
"העכברוש אכל את כולם."
"צימוק?"
"זרקנו אחרי ט"ו בשבט."
"בננה?"
"את לא זוכרת מה קרה במלחמה עם הקצפת?"
"אוך," המלכה רטנה בקול. "יש לנו במטבח ירק כלשהו? משהו... שאני יכול לשים לנסיכה? אני ממש צריכה את זה."
הטבח גירד בסנטרו וניסה לחשוב.
"את הדלעת שלחנו לתחרות הדלעת הכי ענקית," הוא נזכר. "אבל אני יודע שהדלעת של סינדרלה שוב פעם תנצח, כמו בכל שנה..."
"אז מה כן יש לך להציע לי?" שאלה המלכה בייאוש.

מפה לשם, הייתה המלכה טרופדרוס בדרכה, אוחזת בקלילות אבטיח שמן ביד אחת, בהבעה של תסכול עמוק.
"טוב," היא אמרה לעצמה. "בין כה וכה עשרים המזרנים העבים שאשים יטשטשו את הימצאו של כל דבר שאשים מתחת, למי שלא תהיה נסיכה אמיתית."
והיא פנתה אל חדר האורחים החשובים העשוי עץ מבהיק, אותו חדר שממול החדר לאורחים שאף אחד לא יודע מה לעשות איתם, ומשמאל לחדר האורחים שגזר דינם למות.
היא נכנסה אל תוך החדר והניחה את האבטיח הכבד על המיטה שבמרכז.
מיד לאחר מכן החלה לערום מזרנים אחד על גבי השני, כל אחד מהם בעובי של חצי מטר.
אם אין הייתה המלכה מומחית מגיל צעיר ביידוי פטיש, לא הייתה מצליחה להשלים משימה אתגרית זו.
"הכול מוכן," אמרה המלכה לנערה, שעמדה ליד האח וניסתה ליבש את בגדיה. "את יכולה לשכב לישון."
"לילה טוב!" אמר הנערה, "ותודה." הוסיפה, תמימה למזימות שרוקמת המלכה מאחורי גבה.
"לילה מנוחה!" אמר הנסיך והביט בנערה היפהפה, חולה אהבה מתמיד. "וחלומות פז!"
"הערבה עליך שנתך?" שאלה המלכה את האורחת ונעצה בה מבט מעט מתעניין מדי.
"האמת היא שכן," ענתה הנערה בפיהוק. "ישנתי מצויין. וחלמתי על ג'ירפות-"
"אהה!" קראה המלכה טרופדרוס בטון חד שהקפיץ את המלך, הנסיך וכמה משרתים שמיד נסוגו לאחור. "את אינך נסיכה אמיתית כפי שטענת, שכן אינך רגישה מספיק, ולא חשת באבטיח שהנחתי בתחתית מיטתך!"
הנערה נעצה במלכה שמולה מבט ישנוני ומעט מעוצבן. "אבל שמת מעליו עשרים מזרנים שכל אחד בעובי של כל ספרי הארי פוטר," היא אמרה. "מה את רוצה ממני?"

אחרי תקרית זו, זכתה המלכה לטיפולים מסורים אצל טובי הפסיכולוגים, שניסו להסביר לה שאין זה קריטריון כה משמעותי לנסיכה, שתהא עדינה עד כדי כך; מה שהם לא ידעו, היה שהנסיכה שפגשו באותו לילה סוער באמת לא הייתה נסיכה אמיתית, אלא זיוף.
אותה נערה צעירה וחסרת בית נישאה לנסיך המאוהב, והצליחה לחיות איתו חיים מאושרים למרות הפחד מגבהים שנוסף לה מאז התקרית.
ומה קרה לאבטיח? האבטיח נח בתיבת הזהב המלכתותית למזכרת נצח לעד, ונרקב שם באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הסוף!

פאנפיק זה קיבל דירוג כה גבוה (PG) בשל אזכור לחלומות על ג'ירפות, יידוי פטיש והצליל 'תוק-תוק-תוק' בת' ולא בט'.