וולדמורט הרשע מרשיע ומורשע

ויתור זכויות לג'יי קיי רולינג, שכנראה מרשה לי לפעמים לשבור קיר רביעי כשצריך. כמובן לתקן אותו אחר כך. בסלוטייפ.

כשוולדמורט עלה לבית דין של מעלה, הוא כבר תיכנן הכול מראש.
ביקורים באותו מקום במסגרת טיולי בית הספר לאוכלי מוות שאירגן בעצמו סיפקו לו מידע על מה שיחכה לו במקרה שאכן יפגוש את הנורא מכל. את המוות.
הוא סקר בעניין את המבואה הרחבה של בית המשפט לנשמות שעלו למעלה.
וולדמורט הופתע שבכלל החשיבו בו כנשמה ככל הנשמות.
הוא צעד בשקט אל תוך המבנה עצמו שבו קבעו את יעדם הסופי של הנאשמים - האם מקומם בגיהינום או בגן העדן.

טאח! טאח! טאח!

במרומן של שורות מושבים שיצרו צורת חצי עיגול מול וולדמורט המשקיף מלמטה, ישב איש כפוף מעט, עטוי מסכה; אלא שאין זה היה בדיוק איש, אלא דמותו מטילת האימים של מלאך המוות בכבודו ובעצמו, ככתם שחור בהיכל השיש הלבן שבו עמד אדון האופל, ממתין לגורלו הקרב.
"הנאשם," קולו של מלאך המוות הרעים, מהדהד במבנה ומעביר צמרמורת אפילו באותו אדם נתעב שלא הניד עפעף בביצוע רצח של אלפי אנשים. "טום ואנדרולו רידל. יותר ידוע בשם שנידב לעצמו עם חלוף השנים. הזה שאין לנקוב בשמו – וולדמורט."

כל הנוכחים באולם נעצו מבט חסר הבעה באדם חסר הנשמה שניצב למטה.
"שב בבקשה," הורה מלאך המוות. "בינתיים כמו בבית. ידעתי שבמוקדם או במאוחר תתייצב פה. אף אדם אינו יכול לרמות את הבלתי נמנע. לפחות לא... לנצח."
כמה מטרים מעל ראשו של וולדמורט הבזיקה תמונה, חזיון.
דמותו שחורת השיער של הארי פוטר ביצעה שוב את המהלך שהביס אותו.
"אתם אוהבים להכאיב לי פה כמה שיותר," אמר וולדמורט במרירות.

"אתה אהבת להכאיב," אמר אחד המלאכים שבאולם, לא בטון מאשים אלא בנימה יבשה של ציון עובדה.

מלאך המוות הרים יד מהסה.
"הנידון טום ואנדרולו רידל ביצע פשעים רבים, ביניהם: הבאת רבבות נשמות לכאן טרם זמנן, קריעת נשמתו שלו ומה שכרוך בכך שבע פעמים במספר, הפצת שנאה ושטיפת מוחות, חילול קברים, הריגת חד קרן במזיד, גרימת ייסורים וכאב ושימוש באישה בתור חיית מחמד."

"מי, בלטריקס?" וולדמורט שאל בהרמת גבה לא קיימת.

"אל תעשה מעצמך צחוק,"  אמר מלאך המוות בזלזול. "הנחשה נגיני, אותה אחת שהפכת להורקרוקס גם כן, בנוסף לכל הצרות. אין אתה יודע את הסיפור?"
"אני... מה?" וולדמורט הביט בו בבילבול.
מלאך המוות הניף בידו, וחזיון נוסף הופיע מעל וולדמורט, שהשקיף מעלה בסקרנות.
אישה צעירה וחיוורת נראתה כורעת על ברכיה ומביטה למעלה בחוסר אונים, מעל גבר מזוקן ושמן.
לפתע גופה התעוות, והיא החלה להשתנות אט-אט, מקבלת צורה של נחש מוכר ביותר.
"בהתחלה היא עוד שלטה ביכולת הזאת, והייתה מסוגלת לחזור לצורתה המקורית," הסביר מלאך המוות. "אבל אתה... אתה מצאת אותה כשזה כבר היה מאוחר מדי."

וולדמורט הינהן לאט.
"לדעתי..." המשיך. "אין פה שום שאלה בכלל. אתה, אדון האופל, וולדמורט, אתה יודע מי. טום רידל, גורלך נחרץ. נקבע לך מקום בחדר העינויים הפרטי. שם, אני בכבודי ובעצמי אתן לך את העונש הראוי לך. אתה באופן רשמי בן האדם הכי רשע בתולדות האנושו-"
"-חכה!" וולדמורט קרא בקול והרים את ידו.
המלאכים שמסביב, שעד עכשיו וולדמורט לא חשב שמסוגלים להביע רגש כלשהו, הביטו בו בהפתעה.
"אני מערער," אמר אדון האופל בביטחון מלא, והתקשה לעצור את חיוכו המעוות. "לא אני האדם המרושע ביותר עלי האדמות."

"אז מי כן?" שאל מלאך המוות בסקרנות.
"מי, היטלר?" הציע מלאך כלשהו.
"אולי גרינדלוולד..." אמר מלאך אחר.
"אמברידג'," מלאך נוסף הניד בראשו בשנאה.
"פנריר גרייבק!"
"אני יודע! קרואלה דה וויל!" כל המלאכים הביטו באי הבנה במלאך שהציע את זה.
"מה!" הוא מחה. "היא רצתה להכין מעיל מכלבלבים! הם כאלה מתוקים!"
"לא," פסל וולדמורט. "לא, לא, לא ולא. אני מזמין להיכל הצנוע שלכם, את הארי ג'יימס פוטר."
השתררה שתיקה ארוכה, וכל העיניים הופנו לנאשם החיוור מתחתיהם.
לפתע נשמע צליל צורם ומקוטע, כשמלאך המוות היטה את ראשו וכמעט ולא נושם מרוב צחוק – זה היה אירוני אם הוא היה מת.
"הארי פוטר?!" גיחך מלאך המוות כשנרגע קצת יותר. " אתה חושב שהארי פוטר הנבחר קרוב יותר ממך לזכות בתואר הכבוד של האדם המרושע ביותר בעולם?"
"לא כבר סיכמנו שזאת קרואלה דה וויל?" הציע שוב אותו מלאך מטופש.
"סתום כבר סטיב!" נזף בו המלאך שלידו. "אתה מביך אותנו," שמע אותו וולדמורט מסנן לעברו.
"גבריאל, אין צורך להילחץ," אמר מלאך המוות בשלווה. "ובכל מקרה, וולדי."

וולדמורט כמעט פלט שלא יעז לקרוא לו ככה, אבל הוא ידע שהערות להשמצות מסוג זה ירחיקו אותו ממטרתו.
"ובכן," מלאך המוות כיחכח בגרונו השלדי. "מכיוון שבכל מקרה הניסיון שלך הוא אכן מגוחך, אני לא רואה סיבה לחסוך מאיתנו קצת זמן בידור."
מלאך המוות הקיש באצבעות הגרומות, ומול פניו של אדון האופל הופיע נער בהבזק מסנוור.

המשך יבוא...

		הפרק הבא