עוטי השיריון - האמת נחשפת

הפאנפיק הזה הוא מיני- פאנפיק המשך לטרילוגיית עוטי השיריון. הנה הקישורים לכל הפאנפיקים בטרילוגייה:

עוטי השיריון בהוגוורטס - הנבואה: https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=8671&showchap=1

שובם של עוטי השיריון - הפלישה: https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=8744&showchap=1

עוטי השיריון - הסיכוי האחרון של הוגוורטס: https://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=9077&showchap=1

את הפאנפיק הזה החלטתי לעשות בגוף ראשון, מנקודת מבטו של ג'יימס. מקווה שתאהבו את זה. (:

קוראים לי ג'יימס.
ואני לא סתם ג'יימס.
כולם מכירים אותי בתור הבן של הארי פוטר המפורסם, אותו קוסם אגדי שניצח את וולדמורט.
אבל לא הרבה מכירים אותי, ג'יימס, בתור ג'יימס.
אני ידוע בתור ג'יימס הרגיל הזה שלא חווה שום הרפתקאות בשנות הלימודים שלו עד כה.
וכולם באמת לא ידעו על אותו קרב עקוב מדם, כאשר נלחמתי לצד צבי הנינג'ה האגדיים, עוטי השיריון.
אתם מבינים, כל עולם הקוסמים היה אמור לדעת על הקרב השני על הוגוורטס, נגד לויד קאטרוור, המכשף הרשע.
אבל אני נאלצתי להיות האדם היחיד שזוכר את המאורעות האלה – טוב, חוץ מפרופסור מקגונגל.
ואני כבר אספר לכם מה קרה.
אחרי המלחמה, כשכל תלמידי בית הספר יצאו ממקום המסתור עם המנהלת והמורים, ושרת הקסמים הרמיוני גריינג'ר הופיעה עם קבוצת ההילאים שלה, ביניהם אבי, גברת גריינג'ר קראה לי ולפרופסור מקגונגל, ושוחחנו איתה בתוך כיתה ריקה.
השרה דרשה מאיתנו שנספר לה את כל מה שקרה מההתחלה.
לפרופסור לא היה הרבה מה לספר מהקרב, אבל אני ראיתי את הכול.
סיפרתי לשרת הקסמים את כל אשר אירע, החל מהיום הגורלי שבו הופיעו ארבעת הדמויות הירוקות המשונות באולם בלי הסבר הגיוני, איך הם יצאו למסע שיאפשר להם לחזור הביתה, וכששרדר התערב בסיפור ושיתף פעולה עם לויד, וכלה בסוף הקרב, כשדני פאנטום הציל אותי, וכשרצחתי את לויד קאטרוור במו ידיי.
השרה הייתה בהחלט מופתעת מהסיפור, אך על פי הדברים הבאים שהיא אמרה לי, הסקתי שהיא מאמינה לכל מילה.
היא אמרה שהיא צריכה לוודא שאף אחד לא יזכור את מה שקרה, ושזה מסוכן מדי.
היא טענה שאם יחלקו את הידע הזה עם הקוסמים, על כך שישנם ממדים נוספים ביקום, זה עלול להתגלגל לידיים הלא נכונות, וזה יגרום לאסון בין ממדי שאף אחד לא בעד שיתרחש.
אך שרת הקסמים אישרה לי לזכור את מה שקרה, והשביעה אותי ואת פרופסור מקגונגל שלא נספר לאיש על כך.
על אף שלא התלהבתי מהרעיון שרק אני אזכור, הסכמתי מחשש להסתבך.
ההילאים שלה עברו בשטח בית הספר ומחקו לתלמידים את הזכרונות שלהם על צבי הנינג'ה מהשנים האחרונות בהוגוורטס.
ובאותו יום, תיארתי לעצמי שהכול נגמר.
אני אומנם עוד יכול לתקשר עם הצבים והדמויות מהממדים השונים דרך המראה הקסומה, אבל ההרפתקאות נגמרו. הקשר בין הממדים קרס, וזה היה נס שבכלל הצלחנו להחזיר אותם לעולם שלהם.
אבל טעיתי.
הייתה עוד תעלומה אחת משונה – שאלה אחת שלא ענו עליה.
ואת התשובה לשאלה קיבלתי היום בערב.
ישבתי לי בעגמומיות, בהתחלתו של שיעור שיקויים נוסף עם פרוספור ווילסקי.
הפרופסור הרצה בהתלהבות על שיקוי האמת שעליו היה אמור להיות לנו בוחן בשיעור הבא – ה'וריטסרום'.
כל התלמידים הקשיבו בריכוז, והעתיקו מדי כמה שניות מספר של שורות למחברתם.
אני רק בהיתי במחברת שלי, שהייתה מלאה בשרבוטים.
ציירתי את כל הסצנות המדהימות מהקרב.
אבל אף פעם לא הייתי צייר מוצלח – אולי ירשתי את זה מהרמיוני איכשהו*.
ציירתי את צבא החייזלים המרייר, כשנלחמנו בהם, ואת הרגע המפחיד ההוא כששליט האש כמעט שרף את צבי הנינג'ה למוות.
הציור של הרגע שבו דני פאנטום נכנס לתוך הגוף של שרדר וחסם את הקללה ההורגת יצא לי מושקע יחסית באופן מפתיע.
זה העלה לי זכרונות טובים.
"-בשנת 1995 השתמשו בשיקוי נגד ברטי קראוץ' הבן, שהתחזה לקוסם הידוע בשם עין הזעם מודי שניסה להעביר את הארי פוטר לידיו של וולדמורט," פרופסור ווילסקי המשיך לנאום.
הרמתי את ראשי.
"מי יודע מה מהמידע שחשף המתחזה?" שאל הפרופסור.
ידעתי את התשובה מהסיפורים שאבי סיפר לי, אבל לא הייתי במצב רוח לזה.
אבל מסתבר שאף אחד אחר לא ידע.
"ברצינות?" אמר המורה בייאוש. "אף אחד? אמרתי את זה שיעור שעבר! טוב, אני מבין שכדאי שאני אוסיף את זה למבחן אם אתם לא זוכרים."
נאנחתי בעייפות, והרמתי את ידי לאט.
"כן, פוטר," אמר פרופסור ווילסקי בחיוך.
"אני יודע את התשובה," אמרתי, ופירטתי על הסיפור של ברטי קראוץ' הבן, עם גלימת ההיעלמות ואיך אביו שלט בו, על פי הסיפורים הנלהבים של אבא שלי. "למה אנחנו לומדים את זה בכל מקרה, המורה? זה לא שיעור תולדות הקסם."
המורה הזעיף את פניו.
"אין שום בעיה ללמוד משהו היסטורי תוך כדי למידה של שיעור שיקויים. בכל מקרה ג'יימס, יפה מאוד. חמש נקודות עולות לגריפינדור. אה, וגם," הפרופסור תחב את ידו בכיס גלימתו, ושלף בקבוקון אטום וקטנטן. הוא הושיט אותו אליי. "הנה פרס קטן על כך שידעת. זה מינון קטן של שיקוי וריטסרום. רק אל תנסה את זה על תלמידים. או על אף אחד. אתה יכול לשמור את זה אצלך כפרס."
"אז למה נתת לי את זה בכלל?" תהיתי בקול, ולקחתי את הבקבוק.
אני לא בן אדם של מדליות וגביעים לקישוט, אבל הייתה לי הרגשה שיהיה לי צורך בזה.
הפרופסור משך בכתפיו.
"אז קדימה. תתכוננו למבחן מחר תלמידים. לא יהיה לכם מועד ב'!"

לא התכוננתי למבחן באותו ערב.
טוב, אם להיות הוגן, התכוונתי להתכונן, רק ליתר ביטחון, למרות שזכרתי היטב את הדברים.
החליטו בהמשך השנה אחרי הקרב, להעלות את רמת הלמידה כדי לפצות על שבועות ללא לימודים.
איש מהמורים או מהתלמידים לא ידע מה באמת קרה בשבועות האלה.
אבל אני ידעתי. ומנהלת בית הספר.
בכל מקרה, התהלכתי לי במסדרונות עם ספר הלימודים של שיעור שיקויים בידי, ובקבוקון ה'וריטסרום' בכיס.
התכוונתי ללכת להתאמן בחדר הנחיצות, כי כרגע חדר המועדון לא היה שקט במיוחד.
בדיוק אתמול התקיים משחק קווידיץ', וגריפינדור ניצחו.
אז עשו שם מסיבה, שהתארכה גם להיום, מסתבר.
הגעתי לקומה השביעית, והתהלכתי הלוך ושוב אל מול שטיח הטרולים.
לפני שהספקתי לגמור לפתוח, נשמע קול צעדים.
פקחתי את עיניי, ונדרכתי.
החלטתי שזה זמן טוב להתחבא, אז רצתי אל דיוקן שזכרתי שמחביא חור גדול בתוך הקיר, הזזתי אותו הצידה ונכנסתי, מכסה שוב את החור ומשאיר פתח קטן לראייה.
דמות גבוהה וחסונה מדי מכדי להיות תלמיד (אלא אם כן מחשיבים את הבן של קראב, שהיה איכשהו גדול יותר מאביו), פסעה בשקט לאורך המסדרון, ונעצרה אל מול השטיח שמציג טרולים לומדים בלט או משהו כזה.
גלימתו של אותו זר התנופפה לאיטה, שחורה ובלויה מעט.
ראשו היה מכוסה בברדס.
הוא פסע שלוש פעמים מול השטיח, וידעתי מיד שהוא מכיר את הכניסה לחדר הנחיצות.
הדלת התגשמה מולו, והוא לא היסס.
הוא פתח את הדלת לרווחה, ונכנס פנימה.
זינקתי מתוך מחבואי, ורצתי אל הדלת רגע לפני שזו נסגרה.
התגלגלתי אל תוך הפתח ושלפתי את השרביט ישר אל חזהו של האדם המסתורי.
האיש נרתע אחורה בהפתעה, ומעד על הרצפה.
"מי אתה," דרשתי לדעת, והנמכתי מעט את השרביט אליו. ואז עלה לי רעיון. "פרטיפיקוס טוטאלוס!" שאגתי. קרן של אור פגעה בחזהו, ולפתע ידיו ורגלו נצמדו, והוא נעשה מאובן כאילו הדביקו את גפיו בדבק בלתי נראה.
רכנתי אליו, והסרתי את הברדס.
עיניים פעורות באימה ושנאה טהורה הביטו בי.
פנים די שזופות ושיער שחור וקצרצר.
"לא... לא אתה שוב," מילמלתי. "אני אהרוג אותך. כמו שעשיתי קודם. אוי לויד. רק לא אתה."
הנפתי בשרביטי, וחבלים כבלו את גופו היטב, ממש כמו שעשה לי כשהוביל אותי כצאן לטבח.
בהינף שרביט נוסף, ביטלתי את קללת נעילת הגוף.
במאמץ מסוים, המכשף הזדקף לישיבה, והשפיל את עיניו לקרקע בתבוסה.
"מה אתה רוצה ממני," הוא נשף. "אני כבר לא מעוניין בך, ילד."
הנדתי בראשי.
"אתה לא הולך לשום מקום, עד שאתה מספר לי הכול. מי אתה. או מה אתה. מאיפה הגעת. איך אתה יכול לכשף. שפוך הכול. יש לי זמן."
לויד צחק בקול מצמרר, והיטה את ראשו.
"אתה באמת חושב שאספר לך?" הוא גיחך. "גם אם באמת אתחיל לדבר, אני פשוט אוכל לשקר לך בלי סוף. אין לך דרך לדעת את האמת."
חיוך הבזיק בפניי, מופתע מצירוף המקרים.
"אתה יודע," פתחתי. "בדיוק המורה לשיקויים העביר לנו שיעור על שיקוי אמת. ונחש מה? הוא נתן לי דגימה של השיקוי. כי עניתי תשובה נכונה. איזה צירוף מקרים מפתיע."
הצבע אזל מפניו של לויד.
הוא טילטל את גופו וניסה להשתחרר.
"אין סיכוי שתצליח," אמרתי. "ועכשיו, אתה נראה לי די צמא. לא יזיק לך קצת מים..."
צעדתי לאט אל מאחורי גבו של המכשף, ואחזתי בצווארו בכוח ביד אחת, כשביד האחרת הוצאתי את הבקבוקון ופתחתי את הפקק.
"עזוב אותי!" התנשף לויד.
קירבתי את שיקוי הוריטסרום אל שפתיו המעוקלות של לויד הנאבק, ותקעתי את הבקבוק אל פיו בכוח.
"אל תדאג," אמרתי. "זה טוב לך. זה בריא."
הטיתי את ראשו של לויד כלפי מעלה, והנוזל השקוף חילחל במורד גרונו של המכשף חסר האונים.
הוא השתעל בכבדות, והשעין את סנטרו למטה בתשישות.
התקדמתי אל מול לויד, והתיישבי על הברכיים גם אני.
"ספר לי הכול!" אמרתי בתקיפות. "הכול..."
לויד חייך, והרים את ראשו.
"אני... אני קראנג."

המשך יבוא...

*במחזמר פרודיה על הארי פוטר (מחזמר מאוד פוטרי, או באנגלית – a very potter musical), יש בדיחה על זה שהרמיוני לא יודעת לצייר.

		הפרק הבא