היה זה לאחר הקרב הגדול על הוגוורטס. רון וויזלי עלה עם שני חבריו על רכבת האקספרס, והשלושה פיטפטו בלי סוף על הקרב; הם דיברו באופן ספציפי גם על האבדות הכואבות של הקרב, ניסו להיזכר בסצנות מדהימות וחלקים מהקרב שלא ישכחו לעולם, ואפילו מצאו קצת זמן פנוי לשחק טאקי מתפוצץ ושח קוסמים. נראה שכמעט כל תלמידי הוגוורטס הספיקו לבקר אותם בקרון, ורון אפילו זכה ללחוץ ידיים עם תלמיד בית סלית'רין ששינה את דעתו לחלוטין לגבי כל העניין של אוכלי מוות, אחרי שהוא התוודה בעצמו שהוא שקל ללכת בעקבות הוריו. רון היה מבלה בשמחה עוד כמה שעות ברכבת, מדבר על כל החוויות מהקרב עם חבריו ומשחק איתם בלי סוף, אבל בסופו של דבר הגיעה שעתה של הרכבת להיעצר. שלושת החברים החליפו מבטים. "הגיע הזמן ללכת," אמר הארי בשקט. "כן..." רון היסס. "נשמור על קשר, כן?" "ברור," אמרה הרמיוני בחיוך. "אני לא אשכח לבוא לחתונה שלכם," צחק הארי. הרמיוני נעצה בו מבט זועף, ואז הביטה ברון והתרככה. הארי הינהן, מאשר לעצמו בלב שהם הולכים לגמור ביחד. רון קם, אחריו הארי ולבסוף הרמיוני. הם צעדו בלי לומר מילה בפרוזדור הרכבת, אל הדלת, ואז למטה לרציף. "איפה אתה הולך לגור?" שאלה הרמיוני את הארי. הארי הביט בה בהירהור. "אממ... עכשיו כשנגמרה המלחמה, כיכר גרימולד זה אופציה נחמדה," אמר. "רק צריך להוריד את כל הכשפים האלה נגד סנייפ. הם קצת מטרידים אותי." רון הינהן בהבנה. "אז..." הוא אמר. "ביי לכם. הרמיוני – כדאי שניפגש בקיץ מתישהו. אה, וגם אתה הארי." "עדיף שאני לא אפריע לכם," אמר הארי בקול נמוך. "בדייט שלכם." "במה?" שאלה הרמיוני. "לא משנה," נחפז הארי להגיד. הם הביטו שוב זה בזה, בשתיקה מביכה. הארי לא הולך לראות את החברים שלו יותר בהוגוורטס. רק מדי פעם בפגישות אחד עם השני, אבל הוא ממש רצה לשמור על קשר. "ביי," אמר הארי. "ביי," רון חייך והביט בשניהם. הרמיוני הביטה ברון בלהיטות, ואז במחווה פתאומית היא נפלה על צווארו ונישקה אותו. הארי גילה פתאום התעניינות תהומית בנמלה שטיילה לה על המדרכה בעליזות. כשהוא הרים את ראשו הרמיוני כבר הביטה עכשיו גם בהארי ואמרה, "אני אוהבת את שניכם." "אני אוהב אותך," אמר רון. "קשה להחמיץ את זה," העיר הארי. "ואם כבר נפרדים..." אמר הארי. "אז כדאי שנעשה את זה בסטייל." הוא הקיש באצבעו, ונעלם – התעתק אל הלא-נודע. "היי, נכון!" אמר רון. "אנחנו יכולים לעשות את זה!" הוא התעתק גם הוא, משאיר את הרמיוני לבדה, מוקפת בנהר של תלמידים הומים שחוזרים אל הוריהם הנרגשים. "עוד שנה חלפה..." אמרה הרמיוני בינה לבין עצמה. היא כמובן סידרה לעצמה שנה נוספת כדי להשלים את הפער שלה בשנתה האחרונה. אז היא תהיה בהוגוורטס בלי שני חבריה. יהיה כנראה די משונה, אבל להרמיוני לא היה זמן להרהר בזה. היא צעדה בשקט, לאט. אל הלא נודע.
הסוף!
|