שם בשבילו

וורלוק יודע שהוא לא אמור לעשות את זה. 

כבר מאוחר, כל האורות בבית כבויים ונדמה שאפילו רחובות לונדון חשוכים מתמיד, והוא כבר בן שש, הוא אמור להיות מסוגל להתמודד עם דברים כאלה ופשוט לחזור לישון - ובכל זאת הוא מוצא את עצמו חוצה את המסדרון, על קצות הבהונות, והוא מהסס רק כשהוא מגיע לדלת, ידו קפואה מעט מורמת באוויר. זאת אומרת, זה לא יהיה הוגן כלפיה, אבל… היא אמרה שזה בסדר. הוא מקווה שזה יהיה בסדר. 

הוא נוקש בדלת פעמיים - נקישות חלשות ושקטות ככל הניתן. הוא מחליט לא לחכות הרבה, לספור עד עשר ואז לחזור לחדר שלו ושוב לנסות להירדם, ומגיע עד שבע כשהדלת נפתחת בחריקה חרישית והאומנת עשתורת מציצה החוצה, פותחת את הדלת מעט יותר לרווחה ברגע שהוא מבחינה בו. "וורלוק?" היא שואלת ברכות, ולרגע הוא שוב מהסס, אולי יותר ממקודם, עכשיו כשהיא עומדת מולו בכתונת לילה, שיערה סתור משינה והמשקפיים הכהים שעל אפה בבירור הורכבו בנחפזות - הוא הפריע לה הוא לא היה צריך להפריע מתי הוא ילמד- אבל אז היא מגה בראשה, מזמינה אותו להיכנס. הוא סוגר את הדלת אחריו בזמן שנני ניגשת להדליק את המנורה הקטנה שעל השידה, חוזרת אליו וכורעת לפניו. לא הרבה מבוגרים בחיים של וורלוק בכלל מנסים לדבר איתו בגובה העיניים, ועוד פחות באמת עושים את זה. אבל נני עשתורת גורמת לזה להיראות - להרגיש - הכי טבעי, אפילו שטכנית הוא לא רואה את העיניים שלה אף פעם. "מה קרה, יקירי?" 

"היה לי חלום רע," הוא משפיל את מבטו לרגע. "אני אפילו לא זוכר אותו, אבל הרגשתי ממש רע ולא הצלחתי לחזור לישון… אז…" 

מבטה - הבית פניה - של נני מתרככת עוד יותר, אם זה אפשרי. "אתה רוצה שאני אשב איתך קצת? אשיר לך שיר ערש?" 

הוא נד בראשו. "לא. כן. אני לא יודע." 

ההשתקפות של האור בעדשות הכהות גורמת לנני להיראות כאילו ניצוץ נדלק בעיניה, ואולי זה בדיוק מה שקרה. "יש לי רעיון," היא מחייכת ומסמנת לו לבוא אחריה, סקרנותו רק הולכת וגדלה כאשר היא פותחת את החלון ואוויר הלילה הקריר מכה בפניו, ספק צץ בלבו רק כאשר עשתורת מטפסת על אדן החלון הרחבה ומושיטה את ידה אליו. היא מטה את ראשה מעט הצידה, כאילו אומרת סמוך עליי, והוא באמת סומך עליה, לוקח את ידה בידו ומטפס אחריה. "תחזיק חזק," היא קורצת (הוא כבר למד לזהות, לפי שינויים קלים בשרירי הפנים, מה נני עושה עם העיניים שלה גם בלי לראות אותן), והוא כורך את זרועותיו סביב צווארה בעוד משחילה את שלה מתחת לגב העליון ולברכיים שלו. היא מכווצת את מצחה בריכוז לכמה שניות, ואז, בבירור מרוצה ממה שחשבה או חשה, חיוכה התרחב, וללא אזהרה היא קפצה החוצה. 

לרגע אחד, שאורכו כפעימת לב אבל מרגיש כמו נצח, הם נמצאים במצב שניתן לתאר רק כנפילה חופשית, עד ששני דברים, גדולים ולבנים ויפהפיים, כמו צומחים מתוך גבה של עשתורת. הכנפיים חובטות באוויר פעם, פעמיים, והשניים נוסקים למעלה. וורלוק צוחק בחדווה, הצליל נבנה בין הפרפרים שבבטנו, מטפס דרך החמימות שבחזהו, ופורץ החוצה כתנודה של האוויר שמתערבב עם הרוח שמבדרת את שיערם. עשתורת לא מתרחקת מהאחוזה במעופה, אבל יש בחוויה תחושה של חן, של חופש, שנשארת איתו גם כשרגליה היחפות של עשתורת נחות לבסוף על הגג. "רואים את הכוכבים טוב יותר מכאן," היא אומרת בקול מלא אהבה, ומשהו שאולי יכול היה להיות שמץ של נוסטלגיה. "תזכור את זה, כשתרמוס את העולם תחת רגליך, יש עוד כל כך הרבה שם בחוץ, ותמיד יהיו לך הכוכבים." 

האוויר הצח, הרשרוש השקט של הכנפיים, ומגעה העדין אך יציב של עשתורת הרגיעו בהדרגה את וורלוק, עפעפיו נעשים כבדים. "ומה אם אני אפול?" הוא שאל בקול ישנוני מעט. 

פעימת לב נוספת, ואז עשתורת נשקה לראשו. "אני אוהבת אותך, יקירי," היא לוחשת. "אני לא אתן לך ליפול." 

"הו," הוא מצליח להגיד לפני שעיניו נעצמות, ולפקוח אותן נהיה מאמץ שהוא מחליט לוותר עליו.

*

בדרך כלל וורלוק לא זוכר דבר מהחלומות שלו, אבל באותו בוקר הוא מתעורר כשמלווה אותו תחושה נעימה של קלילות. קרני השמש של שעות הבוקר המאוחרות מלטפות את פניו, מושכות אותו אל החלון, והוא נענה לקריאתן. הוא מביט החוצה, אל הגן, אל הספסל שעליו יושבים האח פרנסיס ועשתורת כמו תמיד, אל החורשה שמעבר, ולמעלה אל התכלת שנמתחת עד אינסוף,  ומעליה הכוכבים.