הקונדסאים החדשים

כל הזכוכיות שבורות לג'יי קיי רולינג

ג'יימס סיריוס פוטר קם אל עוד יום שגרתי לחלוטין בבית משפחת פוטר.
הוא ירד אל המטבח והתיישב מול אחיו, אלבוס.
"היי, אל," מילמל ג'יימס.
הם אכלו את ארוחת הבוקר שלהם בשתיקה, ופנו כל אחד לעיסוקיו.
היום טדי לופין הולך לבוא לביתם, כמו בכל שבוע כרגיל.
ג'יימס התיישב על הספה וקרא ספר.
אלבוס שיחק נגד לילי שח קוסמים.
יום שגרתי לחלוטין.
"מישהו דופק בדלת," ציינה לילי.
ג'יימס קם מהספה והניח את ספרו על השולחן.
"כן?" הוא אמר.
טדי לופין נכנס אל תוך הבית וחייך בביישנות לעברם.
"מה קורה?" אמרה לילי בחיוך עליז.
"איך הולך עם ויקטואר?" צחק ג'יימס.
טד הזדעף, אבל נופף אל לילי.
"בוא, תיכנס," אמר אלבוס, וקם מכיסאו. "בדיוק הייתי עסוק בלכסח ללילי את הצורה בשחמט."
"היי," נעלבה לילי. "אני מובילה עליך."
"כן, בטח," אמר אלבוס.
הוא התקרב אל טדי לופין ופרע את שיערו הכתום.
"החלטת לגוון היום עם השיער*, מה?" אמר אלבוס.
עיניו של טד, שקיבלו היום גוון כחלחל, ננעצו בו.
"בו, שב," אמר אלבוס. "אתה יכול לעודד אותי אם אתה רוצה."
טד התיישב ובחן את לוח השחמט.
"זה באמת נראה כאילו לילי מובילה," הוא פסק.
לילי צחקה והצביעה על אלבוס, ששלח מבט זועף אל טדי.
"סליחה," אמר טד. "אני חושב שמותר לי להביע דעות משלי."
לילי קרצה לטד, ואז אמרה: "קדימה פרש, תחסל את הצריח של אלבוס."
"רגע, מה?" קרא אלבוס, וקירב את מבטו אל הלוח.
לילי וטד צחקו והחליפו כיפים.
הפרש רכב על גב סוסו לקול צהלת הסוס, והעיף את הצריח מהלוח בבעיטה.
"דרך אגב, זה גם שח," העירה לילי בחיוך.
ג'יימס הסיט את מבטו מהמשחק, שעד עכשיו היה שקוע בו.
"היי, ג'יימס!"
ג'יימס הרים את מבטו לקולו של טד.
"מה אתה קורא?" שאל טד.
"יש לי איזה פרויקט לימודי מוזר," אמר ג'יימס. "אני צריך לקרוא איזה ספר בשפה רונית עתיקה, ואני לא מצליח להבין כלום, אפילו עם העזרה של המילון. אני בספק אם בכלל לקחתי את הספר הנכון."
טד קם מכיסאו שליד שולחן השחמט, והתיישב על הספה ליד ג'יימס.
"מוזר," אמר.
"היי, אל מה אתם מסתכלים?" שאל אלבוס בסקרנות, והוא ולילי הצטרפו אליהם.
"וואו, תירגעו," אמר ג'יימס. "בסך הכול ספר עתיק. לא משהו מיוחד."
ג'יימס ריפרף בין העמודים, ואז נעצר.
"מה זה היה?" הוא קרא.
"מה קרה?" התלהבה לילי.
"אני ראיתי פה משהו ו-" פתח ג'יימס.
"היי, גם אני ראיתי את זה!" קרא טד. "זה נראה כמו שרשרת מוזרה כזאת. בתוך הספר."
ג'יימס דיפדף אחורה  באיטיות, עד שהגיע לדף המבוקש.
שרשרת זהובה הייתה חבויה בין הדפים.
דגם קטן של שעון חול היה תלוי על השרשרת.
"מה זה הדבר הזה?" אמר אלבוס בסקרנות.
עיניו של ג'יימס ננעצו על פתק מקומט שהיה דבוק לאותו עמוד.
הוא הוריד את הפתק והקריא אותו בקול:
"אני ניסיתי להשתמש בזה. זה היה רעיון גרוע. השלכות איומות. אסור לאף אחד להשתמש בזה. זה מסוכן מדי. חייב להחביא."
הארבעה בחנו את הפתק לכמה רגעים, ואז טד אמר, "מי שלא כתב את זה, הוא השתגע לגמרי."
"וואו, השרשרת הזאת יפה עליי!" שלושתם הסתובבו אל לילי, והביטו בה באימה.
"לילי, מה את עושה!" קרא ג'יימס.
"מה?" אמרה לילי. "רק רציתי לבדוק איך השרשרת נראית עליי."
היא בחנה את שעון החול ושיחקה איתו.
"אני לא חושב שזה רעיון טוב," אמר ג'יימס. "את ראית מה הבחור הזה כתב בפתק."
"אלבוס בעצמו אמר שהוא משוגע," העירה לילי. "חוץ מזה, תראו איך שעון החול הזה מסתובב. זה ממש יפהפה!"
"רגע," אמר ג'יימס. "שעון חול. שרשרת מסוכנת... השלכות- אוי, לילי! אל תעשי את זה!"
אבל זה כבר היה מיוחד מדי.
לילי החלה להיעלם ביחד עם השרשרת, ושלושת הבנים קפצו עליה רגע לפני שהיא נעלמה.
בערימה של ידיים ורגליים, ג'יימס התגלגל על דשא לח ונתקע במשהו מוצק ומתקלף.
הוא מצא את עצמו נשען על עץ גבוה למראה, לאור השמש החמימה.
"איפה אנחנו?" אמר אלבוס בהתנשפות, שקם על רגליו.
הפנים שלו היו מלוכלכות מדשא.
"לילי, מה עשית!" הזדעם ג'יימס. "זה מחולל זמן!"
השלושה קמו על רגליהם אחרי אלבוס, והביטו סביבם.
"היי, תראו!" קרא טד. "אנחנו בהוגוורטס."
זה היה נכון.
ג'יימס הבחין בטירה האימתנית בעלת הצריחים הגבוהים.
"היא לא נראית שונה מדי," אמר ג'יימס. "אז אני מניח שלילי לא העבירה אותנו אלפיים שנה אחורה בזמן."
"אופס," התנצלה לילי.
"תביאי לי את מחולל הזמן הזה!" קרא ג'יימס, והתקרב אל לילי באיום. "אנחנו חוזרים הביתה. עכשיו."
"רגע," אמר טד. "אנשים באים!"
הארבעה מיהרו להתחבא מאחורי העץ שג'יימס התנגש בו.
הם הציצו כדי להביט בחבורה שחצתה את מדשאות בית הספר בקלילות.
"ואז סבר מאוס נתלה ככה באוויר! ראו לו את התחתונים – זה היה גדול!"
"לא, אבל ברצינות. אני חושב שצריך להיזהר עם זה."
"אוי, ירחוני. תפסיק להיות כזה."
ג'יימס צימצם את עיניו בניסיון לראות טוב יותר את המתרחש.
אבל הוא לא היה צריך.
הארבעה התקרבו אל העץ, ישר לכיוונם.
"אוי, לא," לחש אלבוס. "חייבים למצוא מקום מחבוא אחר."
ג'יימס סרק את הסביבה.
לא היה להם סיכוי להסתובב שם בלי להיתפס.
ארבעת הנערים האחרים התיישבו סביב העץ, שנייה לפני שג'יימס תפס את ידיהם של שני אחיו, והם רצו משם ביחד עם טד.
"היי, תחזרו!"
ג'יימס נעצר, ואיתו גם אחיו.
הקול הזה היה מוכר לו להחריד.
זה היה קולו של אביו.
"אבא?" פלט אלבוס, למזלו של ג'יימס, בלחש.
"לא," אמר ג'יימס. "זה ג'יימס. ג'יימס פוטר – סבא שלנו!"
הארבעה הסתובבו באיטיות אל ארבעת הקונדסאים, שקמו על רגליהם ובחנו אותם.
נער בהיר ששיערו חום חייך אליהם חלושות.
"ג'יימס, אלה סתם ילדים," אמר הנער הבהיר.
נער נוסף בעל שיער שחור מבולגן ועיניים חומות שלח מבט מחויך לעבר הנער הבהיר.
"תסלחו לרמוס," אמר ג'יימס פוטר המקורי בחיוך, וסידר את משקפיו. "קוראים לי-"
"ג'יימס פוטר," פלטה לילי.
"כן..." אמר ג'יימס המקורי בהירהור. "אתם מכירים אותי, כן? מי אתם?"
"קוראים לי לילי!" אמרה לילי בידידותיות והושיטה את ידה.
ג'יימס מירפק אותה ושלח לעברה מבט רצחני.
"כן, קוראים לה לילי זמן," אמר ג'יימס הצעיר. "אני הארי זמן, וזה אח שלי, אלבוס זמן, וחבר שלנו – טדי הולכימפה."
"שם מעניין," הודה ג'יימס פוטר.
לצידו של ג'יימס, עמדו נער שחור שיער עם עיניים אפורות, ונער נוסף, נמוך למדי, עם שיער חום עכברי ועיניים כחולות מימיות.
"אני חושבים שאנחנו הולכים מפה," אמר ג'יימס, ושלח מבט לעבר אחותו.
הוא תפס את ידיהם וגרר אותם איתו.
"זה הם," לחש ג'יימס תוך כדי הליכה מהירה. "ארבעת הקונדסאים. רמוס לופין, ג'יימס פוטר – סבינו, סיריוס בלק ופיטר, הבוגד."
"אני יודע," אמר טד בקול חנוק. "אני ראיתי את... אבא שלי."
הם נעצרו לבסוף, כשהיו במרחק בטוח מהקונדסאים.
לילי כבר התחילה לסובב את מחולל הזמן במהירות מסחררת, ואז נעצרה.
"איך את יודעת מתי לעצור?" שאל ג'יימס.
"לא יודעת," אמרה לילי. "אני פשוט מרגישה שזה נכוווווון!"
את ההמשך היא מרחה בצעקה כי הזמן החל לחלוף מול העיניים שלהם.
הם ראו לשברירי שניות תמונות של תלמידים הולכים ובאים, מקומות שונים בעולם, ואז הם נעצרו.
הבית שלהם הופיע שוב לנגד עיניהם.
הספה הישנה והטובה.
"וואו," אמר אלבוס וטילטל את ראשו.
עיניו של טד נצצו מדמעות, מהמחזה שראה קודם לכן.
אביו, שאף פעם לא זכה לראות עד אותו רגע.
"תני לי את זה!" קרא ג'יימס בתקיפות, והסיר את מחולל הזמן מצווארה של לילי.
בדיוק דלת הכניסה הראשית נפתחה, וגבר ממושקף עם שיער שחור ומבולגן נכנס אל הבית.
"אבא!" קרא ג'יימס.
הוא הושיט לו את מחולל הזמן.
האיש המופתע חטף את מחולל הזמן, ובחן אותו בפלא.
"מאיפה השגתם את זה?" קרא הארי פוטר בתדהמה.
"זה היה בתוך הספר הזה!" ג'יימס הצביע על הספר שנח על הספה.
הארי המבוגר לקח את הספר והמחולל מהספה, ויצא מהבית, ממלמל משהו על, "כולם הושמדו. זה בלתי אפשרי."
"אז..." פתח אלבוס.
השתררה שתיקה מביכה.
"מישהו רוצה לגמור את שח הקוסמים שהתחלנו?"

הסוף!

*טדי לופין הוא מטמורפמאגוס, כמו אימו המנוחה.