גזענות קסומה

"אתה לא יכולה לעשות את זה!"
"למה, מי אתה חושב שאתה?"
"אני בעלך, אני-"
"-אתה מה? מחליט עליי? נהיית לי שוביניסט?"

רון והרמיוני ניהלו וויכוח סוער במשרד שרת הקסמים.
ערימות של דפים, שעד אותו רגע היו מסודרות על השולחן באלגנטיות, התפזרו על הרצפה.
שרת הקסמים הנזעמת ניפנפה בידה עם דף קמוט למדי, לעבר בעלה.
הדף היה מעט עתיק ומתקלף, אבל הכותרת הזהובה שלו נותרה בולטת, והצהירה: סעיף שלוש בחוק לשימוש בשרביטים.
מתחת לכותרת היה רשום בכתב יד מסולסל: יצור שאינו אדם אינו רשאי לשאת או להשתמש בשרביט.
"אתה זוכר עם מי אתה מדבר, נכון?" נשפה הרמיוני. "אני שרת הקסמים. להזכירך, אני במעמד גבוה יותר ממוכר עלוב של חנות טריקים!"
"שלא תעזי לזלזל בחנות הזאת!" קרא רון.
בעוד הם מנהלים את הוויכוח, נשמעו נקישות על הדלת.
לא נראה שמישהו מהם שמע, אז הדפיקות נשמעו, חזקות יותר.
"את לא יכולה להגיד ש-" התחיל רון לומר.
"ששש..." השתיקה אותו הרמיוני. "שמעת את זה?"
הדפיקות נשמעו שוב.
"יבוא," אמרה הרמיוני.
בפתח הדלת עמד גבר רזה למדי, שעיניו הירוקות ננעצו על הרמיוני מאחורי זוג משקפיים עגולים.
שיערו המבולגן הסתיר חצי מצלקת בצורת מכת ברק.
"היי, הארי," אמרה הרמיוני. "סליחה שלא-"
"-זה בסדר," אמר הארי פוטר. "קראת לי, נכון?"
"כן," הרמיוני הקיפה את השולחן וכעת התיישבה על הכיסא המשרדי.
רון שילב ידיים ברוגז, ותפס כיסא פנוי.
"השמועות נכונות?" אמר הארי. "את רוצה לבטל את סעיף מספר שלוש בחוק לשימוש בשרביטים?"
"אתה מכיר אותי, הארי," אמרה שרת הקסמים. "עוד בבית הספר הייתה לי משיכה מסוימת לתת זכויות ליצורים תבוניים שלא קיבלו את מה שהם ראויים לו. הקמתי את אלרג"ה-"
חיוך קל הסתמן על פניו של רון כשהוא מלמל,"כן...אלרגיה".
הרמיוני החמיצה פנים.
"אני חושבת שמגיע ליצורים קסומים הזדמנות נוספת," פסקה הרמיוני.
"את רצינית?" התפרץ רון. "את רוצה להרשות לסקרוט פוץ תחת להשתמש בשרביט?"
"יצורים תבוניים כמובן," הבהירה הרמיוני. "אני לא רואה סיבה לתת ליצור חסר תבונה מקל קסום שהוא לא יודע להשתמש בו."
היא הפנתה את מבטה אל הארי בפנים רציניות.
"מה אתה חושב, הארי?"
הגבר הסב את מבטו ממנה.
"תקשיבי," אמר. "אני חושב שזה נושא מורכב מאוד. אני לא יכול לתת לזה תשובה חד משמעית."
הרמיוני נאנחה.
"אל תנסה להתחמק מתשובה, הארי."
"את לא מבינה, הרמיוני!" אמר רון. "את לא יכולה פשוט-"
"לשנות את החוק?" אמרה הרמיוני. "אני שרת הקסמים – שוב מזכירה לך את זה. אני אלחם כדי להשיב את הזכויות לגמדוני הבית, וכל היצורים התבוניים בכלל!"

...

למרות ההתנגדות של רון, ההצעה הועלתה במשרד הקסמים.
היו מעט מחאות, בעיקר בקרב טהורי הדם, אבל לבסוף ההצעה אכן התקבלה, והחלה לאט-לאט להניב תוצאות...

כעבור עשר שנים...

"תמהר! הרכבת עומדת לצאת."
רוב התלמידים כבר עלו מהרציף אל תוך רכבת האקספרס של הוגוורטס.
יצור קטנטן נשא תיק שגדול ממנו פי שניים, וקיפץ אל הרכבת אחרי פרידה מהירה מהוריו.
הוא נכנס אל תוך המסדרון החמים של הרכבת כשהדלתות כבר החלו להיסגר, ונשם לרווחה.
טרבי, גמדון בית בעל עור צהבהב ואוזניים שמוטות, צעד בשקט ברכבת הומת התלמידים.
הוא פילס את דרכו בין גובלינים, ויליות, לפרקונים, ועוד יצורים קסומים, ביניהם בני אדם רגילים.
ההורים שלו הם בין גמדוני הבית הראשונים שהחלו לשלוח תלמידים לבית הספר, למרות המסורת העתיקה של גמדוני בית, לשרת את בני האדם.
גמדונים בודדים החלו להבין את המשמעות האמיתית של להיות חופשי.
הכול קרה בזכות גמדון בית אמיץ שהחליט שנמאס לו, ושמו ייזכר לעד בקרב בני מיניו.
דובי.
אבל ממה שההורים של טרבי סיפרו לו, את הטובה הגדולה מכולם הוא חב לבת אנוש.
אישה שרצתה לתת להם הזדמנות שנייה.
אישה שהאמינה שכל יצור יכול – אדם או לא.
אישה שקיוותה שבקרוב, כל יצור תבוני יוכל להחזיק שרביט.
טרבי נכנס לתוך תא פנוי ברכבת.
שתי ויליות ישבו שם בשתיקה, והוא התיישב מולם.
מתוך תיקו הכבד, טרבי שלף מקל מוארך למדי.
הוא הרים את השרביט מול פניו, וחייך.
בזכות שרת הקסמים, הרמיוני גריינג'ר, הכול היה טוב יותר...

אז מה חשבתם?

אתם מסכימים איתי?

לא מסכימים?

תגיבו מה אתם חושבים. ^^