יפהפיותיותיה

ויתור זכויות לאלכס הירש (ידעתם שהוא יהודי?)

הלכתי בדרכי, משוטט לי ביער של גרוויטי פולס, בניסיון לתעד חריג מס' 42.
למורת רוחי, מסתבר ששוב הלכתי לאיבוד ביער, אחרי שחשבתי שאני מכיר כל חלק וחלק ממנו.
הגעתי למקום שנראה כמו קרחת יער, ללא עצים.
אבנים עתיקות יצרו מעגל באמצע, ועליהן חרוטות אותיות בשפות עתיקות.
בחנתי את אחת מהאבנים עם זכוכית מגדלת, והבחנתי ברצף של מילים.
אחרי ניסיונתיי הרבים עם שפות עתיקות, הצלחתי לפענח את הכתוב במאמץ מסוים:

כדי לזמן חד-קרן, צריך לשאוג את הלחש הקדום בקול הכי עמוק שידוע לאדם

איזה קול יכול להתאים לסטנדרט הזה, תהיתי.
בדיוק באותו רגע, כאילו זימנתי עכשיו את מה שביקשתי, הגיע אדם זקן ולבוש ברדס.
החזה שלו היה חשוף למחצה מאחורי טוניקה בלויה למדי.
האיש הביט בי בעיניו הבולטות, ואז דיבר.
"תגיד, מה אתה עושה?" הקול שלו היה עמוק להפליא.
הבטתי בו בפליאה, ואז הבנתי.
"אתה!" קראתי, מסווה בקושי את ההתרגשות שלי. "אני צריך אותך!"
העתקתי במהירות את מילות הלחש, כותב את הצלילים באותיות של אנגלית, והושטתי את היומן שלי לעברו.
האיש הביט בי בבילבול, אבל לא שאל.
הוא התחיל להקריא את הלחש בקול נמוך, והאדמה נרעדה.
מתוכה יצאה חומת אבן עגולה שבחזיתה שער מוזהב, מעוטר בשלוש אחלמות.
עברתי בשער וראיתי גן שבו היו דשא, פטריות, נהר ופרפרים.
על סלע ישב סאטיר וחילל בחליל פאן.

אך מה שמשך את עיני יותר מכל רבץ על רקע של מפל מים וקשת בענן: זה היה חד קרן.

הוא היה גדול, לבן ואצילי, עם קרן ארוכה וריסים ארוכים.

על ירכו היה סמל של שלוש אבנים תכולות ושיערו הארוך, הצבעוני, התנופף בלי רוח.

"הו, מבקר אנושי!" אמר החד קרן בקול נשי מאוד.

כנראה זו היתה נקבה.

"הורד נעליך!" היא ציוותה, "הגעת למקום קסום."

חלצתי את נעלי.

"יוצא מן הכלל!" אמרתי, "את מדברת בלי להזיז את שפתייך!"

ברקע הסאטיר חייך במתח.

"כן, אני יוצאת מן הכלל," היא הסכימה, "אני היא יפהפיותיותיה, האחרונה מבני מיני."
"מרתק!" אמרתי בלהט. "אני הוא סטנפורד פיינס. אני אשמח לקבל דגימה מהשיער שלך."
"חבל מאוד," אמרה יפהפיותיותיה. "רק בעל לב טהור יכול לקבל שערה מרעמתי!"
היא פערה את עיניה בעלות האישונים הענקיים ופתחה את פיה לרווחה כשדיברה.
בעל לב טהור? חשבתי בתסכול.
"מצטער," אמרתי. "בני אדם, בשונה מחד-קרנים, הם לעולם אינם בעלי לב טהור."
"יש דווקא דרך נוספת!" אמרה לפתע החד קרן בקול דרמטי. "אני חפצה בפרח הלב הטהור!", ואז היא הוסיפה בסתמיות: "זה יפה על השיער שלי."
הינהנתי נמרצות.
"איפה אני אמצא דבר כזה? ואיך נראה?"
"אתה תדע, כשאתה תראה אותו!" היא הצהירה. "תבוא אליי עד חצות. היציאה בכיוון הזה."
היא החוותה בפרסתה לעבר השער.
פסעתי החוצה, ושמעתי את החומה נבלעת באדמה מאחוריי.
האיש בעל הקול העמוק נעלם.
ידעתי שעליי למצוא את הפרח, למען המדע.
המקום שנשמע בעיניי הכי סביר להימצאו של הפרח היה ליד אגם הזך, שבאופן מקרי לחלוטין היה בקצה השני של היער.
רצתי מהר מאוד, נחוש להספיק ללכת לשם ולחזור לפני חצות.
אבל למורת רוחי, חיכתה לי שם הפתעה.
עם פרסותיו העבות, זנבו הארוך והצבעוני, אפו הבולט והקרן שיוצאת מתוך ראשו, שדון קרן נבזי התהלך לו ליד האגם הזך, עם פרח מוזהב בין שיניו.
לא נראה פרח זהה לפרח שבפי השדון בקרבת האגם, אז הנחתי שהפרח שהוא מחזיק זה פרח הלב הטהור.
"אוי, לא שוב אתה..." מילמלתי, נזכר בפעם האחרונה שנתקלתי בו.
הקרן שלו זהרה, והשמיעה ברקע את השיר החופר "דני בוי".
"לא נמאס לך מהשיר הזה?" מילמלתי.
הוא רק ניער את זקנו, והטיל מטבעות על הרצפה.
לא נראה שהוא מתכוון לוותר על הפרח שלו.
זינקתי לעברו, והוא התחמק בצחקוק.
"הו, בוקר טוב לך נערי!" הוא אמר בקול צורמני.
תפסתי אותו בזקן והשלחתי אותו לעבר האגם בכעס.
זה אולי לא היה מעשה שקול כל-כך, כי הייתי צריך את הפרח אבל זה לא היה משנה – שדון הקרן קפץ מתוך האגם, כשהוא מנצנץ מהרגיל, והמשיך לצחקק.
ניסיתי לתפוס אותו, אבל החלקתי על אחד מהמטבעות המזויפים שלו.
היצור כנראה נבהל מעוצמת החבטה של הפרצוף שלי באדמה, שהוא שמט את הפרח ודילג משם בקלילות, לא מפסיק לצחקק.
השיר "דני בוי" נשמע יותר ויותר מרוחק, אבל לא קמתי עד שהוא נעלם מטווח השמיעה שלי לגמרי.
לקחתי את הפרח הזוהר וניערתי את הבגדים בזעף.
עד לפה לקח לי שלוש שעות להגיע, והשעה הייתה עשר בלילה.
הסיכוי שלי להגיע בזמן היה אפסי, אבל החלטתי ששווה לנסות.
רצתי כל הדרך חזרה, ועל הדרך לקחתי טרמפ על חתול שנחשף לקרן משנה גודל שהגיע לגודל של סוס.
הגעתי בסוף בהתנשפות אל המקום.
הצצתי בשעוני.
השעה הייתה חמישה לשתיים עשרה.
החומה עם השער הזהוב הייתה על פני האדמה, מה שבישר לי שיפהפיותיותיה חיכתה לי.
נכנסתי אל הגן הקסום, וחלצתי את נעליי.
המקום היה חשוך.
סרקתי את האזור, אבל לא מצאתי את החד קרן.
לפתע שמעתי רשרוש בין השיחים.
התקרבתי לשם, והצצתי.
הסאטיר המפוחד הבעל הלחיים הסמוקות נצמד לקיר והתנשף.
"איפה החד-קרן?" שאלתי בשלווה, מנסה להרגיע אותו.
הוא ניענע בראשו, וניסה לברוח משם.
תפסתי אותו בידו.
"אל תברח," אמרתי. "איפה היא נמצאת?"
נראה שהוא העדיף להילחץ על פני לענות לי.
הבטתי לעבר הפרח, ואז אל הגן הריק.
לא יכול להיות ש-
הצמדתי את היד שלי לגרון של הסאטיר שנראה על סף עילפון.
"איפה יפהפיותיותיה?" שאלתי יותר בקול.
"היא...היא..." הוא לחש בגרון חנוק.
לחצתי את היד שלי באיום.
"היא-עבדה-עליך-כדי-שתעזוב-אותה-בשקט-כי-היא-לא-רוצה-לראות-אותך!" הוא התנשף בפרץ של דיבור.
שיחררתי את ידי, ואז נשפתי בתסכול.
חד-קרנים הם ממש מעצבנים.
קרעתי את הפרח הזהוב בזעם, והשלכתי אותו על הרצפה.
פתחתי את היומן שלי והתחלתי לכתוב פסקה ארוכה ונזעמת מאוד על היצורים הנבזיים והמגעילים האלה.

הסוף!

אני שונא חד-קרנים לא פחות מפורד.

מה אתכם?