גרוויטי הוגוורטס

ויתור זכויות לדיסני, וגם לג'יי קיי רולינג סטון. אופס.

שלום, לי קוראים דיפר פיינס.
והיום הגורל החליט שלא מתחשק לו לתת לי לגמור את ארוחת הבוקר היום.
התעוררתי, וירדתי למטבח.
מייבל הייתה כבר ערה, ושפכה קורנפלקס לצלחת שלה.
"בוקר טוסט!" היא אמרה לי.
הגבתי בהינד ראש, וחטפתי את חבילת הקורנפלקס.
טוב, ואז זה קרה.
פתאום הרגשתי כאילו אני נמשך לתוך תהום אפלה בכוח רב, ושמעתי את מייבל צורחת לידי.
הרגשתי כאילו מפלצת רעבה מאוד החליטה להחליף את התפקיד של הרצפה של בקתת המסתורין.
לבסוף פגעתי במה שכנראה היה הלשון של המפלצת הרעבתנית.
אלא שהיא הרגישה נוקשה.
נחתי על רצפה.
"מייבל?"
אחותי קמה ופערה את עיניה.
"דיפר, תראה!" היא קראה.
הרמתי את ראשי.
היינו כעת בתוך חדר רחב מאוד ללא תקרה.
עננים כהים וסוערים הסתחררו מעלינו.
ישבנו ליד קבוצה לא קטנה של ילדים בגלימות שחורות.
הם הצטופפו סביב אישה גבוהה וחמורת סבר, ששיערה אסוף בפקעת הדוקה.
לא נראה שמישהו הבחין בהופעה הפתאומית שלנו.
משנינו צדדינו נחו שולחנות מקושטים – שניים בכל צד, ולידם ישבו נערים צעירים במה שנראה כמו תלבושות של בית ספר מפואר.
האישה חמורת הסבר דיברה.
"אוקיי, שקט בבקשה תלמידים!" היא קראה בקול. "המיון עומד להתחיל!"
היא זזה הצידה, וחשפה משהו שנראה כמו כובע מרופט ומלא טלאים.
לפתע נפער קרע בתוך הכובע, ובקע ממנו קול – שירה.
המצנפת החלה לשיר:

אני נראית כה עלובה אך אל תזלזלו בי
כי כל הכובעים כולם בזאת לא יתחרו בי
לי אין נוצה או מצחיה ולא פינות שלוש
אך בעניין של למיין תמיד אני בראש
כי כל אדם אשר יחבוש אותי על הקרקפת
כל מחשבה אצלו בראש מיד אליי נשקפת

אם אומץ לב ותושיה אמצא אצלו במוח
אודיע חיש את זה האיש לגריפינדור לשלוח
אך אם בגולגלתו אמצא טוב לב ואורך רוח
אודיע כי להפלפאף הוא מועמד בטוח
לרייבנקלו אשלח את זה שבראשו חרוט
כי תכונותיו המובילות: תבונה ולמדנות
אך באשר אמצא עורמה ושאיפה לכוח
אורה מיד את התלמיד לסלית'רין לשלוח

על כן חבשו אל תחששו אין חכמה כמותי
ואם חס ושלום אטעה אני אבלע אותי

מייבל מחאה כפיים בהתלהבות.
"נהדר!! שמעת את זה דיפר?"
גילגלתי את עיניי.
"וואו, פשוט יפהפה," מילמלתי. "איך אנחנו יוצאים מפה."
"לא ידעתי שכובעים יכולים לזמר!" המשיכה מייבל.
"כן, טוב, אני חושב שאנחנו צריכים להיות בשקט," אמרתי לה.
"לא, חכה, אבל אני רוצה כובע כזה?" אמרה מייבל בקול. "הוא יהיה מושלם על רטט!"
התכווצתי במבוכה.
"את מדברת בקול!" לחשתי לעברה.
האישה חמורת הסבר פינתה את דרכה בין התלמידים בפנים חמוצות.
"את יכולה לבלום את פיך, העלמה..." האישה נעצרה.
"קוראים לי מייבל פיינס!" קראה מייבל בידידותיות מופרזת והרימה את ידה ללחיצה.
האישה היססה, ואז הוציאה מגילת קלף ובחנה באיום.
"מוזר..." מילמלה האישה. "את לא נמצאת פה... וגם לא אח שלך."
"זאת כנראה טעות איומה!" יבבה מייבל.
"מייבל," סיננתי ותקעתי לה מרפק, אבל היא התעלמה.
"טוב, אני מניחה שזה אפשרי שהשם שלכם נמחק," אמרה האישה, ונעצה מבט חודר באיש זקן שהנחתי שהוא שרת בית הספר.
האיש הזועף גילה פתאום התעניינות תהומית בחתולה שלו, כאילו מצא עליה פשפש.
"טוב, בכל מקרה," המשיכה האישה. "קוראים לי פרופסור מקגונגל."
"זה שם מצחיק," העירה מייבל בחיוך.
הפרופסור נאנחה.
"לכו להתמיין. כל אחד בתורו יחבוש את מצנפת המיון."
"ואז נקבל אותה?" שאלה מייבל.
פרופסור מקגונגל שלחה לעברי מבט שואל, כאילו הוא תוהה אם יש בינינו קשר כלשהו, ואז החליטה להתעלם והלכה לדרכה.
"טוב, אז את ראשונה," אמרתי. "אני רוצה לגמור עם זה וזהו."
מייבל קיפצה באושר ועל הדרך הפילה בטעות תלמיד מבוהל בעל שיער ג'ינג'י בוער.
הוא העיף לעברי מבט מאשים, כאילו אני אחראי להתנהגות של אחותי.
מייבל התיישבה על שרפרף קטן, וחבשה את המצנפת לראשה.
עברו כמה דקות די מביכות.
"נכון! איך אתה יודע, כובע?" אמרה פתאום מייבל. "לא, האמת שאני יותר גריפינדור... טוב, אבל אם אתה מתעקש."
בשלב הזה, פחות או יותר רציתי לקבור את עצמי בתוך האדמה.
"הפלפאף!" צעקה המצנפת.
"יש!" קראה מייבל.
היא הורידה את הכובע, וחיבקה אותו לקול מחיאות הכפיים המנומסות.
"וואו, כל האמריקאים מתנהגים ככה?" שאל הילד הג'ינג'י שנעמד שוב לידי.
"לא," אמרתי ביובש. "רק אחותי."
מייבל כנראה החליטה לאמץ את הכובע, כי היא הלכה איתו בדילוגים הרחק מהעין.
פרופסור מקגונגל תפסה לה בצווארון וחטפה את הכובע המסכן מהידיים שלה.
"תורך, דיפר!" קראה מייבל.
פרופסור מקגונגל החזירה את המצנפת למקומה, ואני צעדה לעברה בחשש.
לא היה לי מושג מה קרה עם מייבל והכובע, אבל זה הדאיג אותי מאוד.
התיישבתי על השרפרף הנמוך, וחבשתי את הכובע לראשי, שכמעט כיסה את עיניי.
"אז, מייסון..."
הקול הידהד בתוך הראש שלי.
מי זה? תהיתי. איך הוא יודע את השם האמיתי שלי?
נראה שהקול שמע אותי, כי הוא החזיר לי תשובה.
אני המצנפת, כמובן. אני רואה שאתה ילד חכם מאוד. אתה יודע לפעול באומץ כשצריך, אך זו אינה דרכך. יש לך אכן טוב לב, אבל אני הייתי משבצת אותך ב-
את ההמשך שמעתי בצורה ברורה יותר, מוחשית.
"-רייבנקלו!"
פקחתי את העיניים שלי, שעד אז היו עצומות.
אבל כבר לא הייתי באולם המשונה ההוא.
חזרתי למטבח, וקערת הקורנפלקס שלי הייתה מונחת על השולחן, מלאה.
מייבל התיישבה מולי, ואכלה קורנפלקס.
"זה היה ממש מוזר," אמרתי.
"על מה אתה מדבר, דיפר?" היא השיבה אליי.
הבטתי בה באימה, ואז משכתי בכתפיי.
"לא משנה."

הסוף!

מי חושב שגרוויטי פולס זאת בין הסדרות הטובה ביותר - אם לא הכי טובה?