ויתור זכויות לאייץ'-איי-ג'יי-קיי-רולינג.
כאן, ריטה סקיטר הולכת לדווח לכם על סקופ חדש ומדהים!
כן, שמעתם אותי נכון. אם אכן תטרחו לנבור בנבכי הוגוורטס ולגלות לעומק את סודותיה העמוקים ביותר, תעלה לראשכם שאלה מאוד מטרידה. הוגוורטס זה מקום ענק – הוא מאכלס אינספור תלמידים. אבל רגע אחד... למה השכבה של הארי קטנה כל- כך? כאילו, יש כל- כך קצת תלמידים ביחס לשאר השכבות. בהתחלה חשבתי, שאולי בגלל שוולדמורט עלה לשלטון באותו זמן שאותה שכבת גיל נולדה, אז לא רצו להביא הרבה ילדים לעולם באותה תקופה – אבל לא! חשבתי על תאוריה אפילו יותר גאונית – מה אם כן היו הרבה מאוד תלמידים בשכבה של הארי פוטר, אבל את רובם אף אחד לא טרח להכיר! היום בסקופ של ריטה סקיטר, אתם הולכים לראות את הרשימה של התלמידים שאיש לא שאל לשמם.
הראשון ברשימה שלנו הוא פרי הוטר. במקרה הצלחנו להשיג איתו ראיון בלעדי ביותר. "פרי הוטר, מה תרצה לספר לנו על עצמך." "קוראים לי יוא- אה, פרי הוטר," אומר פרי הוטר. "כן, אנחנו יודעים את זה," אני מעירה בגילגול עיניים. "ספר לנו. מה השאיפות שלך בחיים?" "אני... אממ..." אומר פרי הוטר. "אני מנסה בכוח להתנהג כמו הארי פוטר, אבל לא נראה שמישהו מתייחס אליי." "נשמע מלהיב," אני עונה בפיהוק. "במה זה מתבטא?" "אווו," נשמע כי המרואיין מאוד נרגש לספר זאת. "למרות שאני בלונדיני עם עיניים חומות, החלטתי לצבוע את השיער שלי לשחור, ואני גם תמיד משאיר אותו מבולגן כמו הארי פוטר. קצת הסתבכתי עם עדשות המגע שקניתי מאי- ביי. יש לי גם טוש אדום בכיס, ואני מצייר את הצלקת בצורת הברק על המצח שלי בכל פעם שהיא נמחקת." "מדהים," אני אומרת בשיעמום. "טוב, הלאה!"
על סקיבים כבר שמעתם, לא כך? אז מה דעתכם על סקיב שלומד בהוגוורטס. ג'ינקס מקוונדר, הסקיב הצעיר והמנומנם, מסכים איתנו שזה רעיון נוראי. ההורים שלו היו כל-כך להוטים ללמד אותו להיות קוסם שהם החליטו לשלוח אותו להוגוורטס. "ג'ינקס, מה אתה חושב על ההחלטה?" אני שואלת. "אממ..." הוא ממלמל. "זה טיפשי. טוב, המצנפת הייתה כל-כך מבולבלת מעצם העובדה שסקיב ילמד בהוגוורטס, שהיא מיינה אותי לסלית'רין. השאיפה הכי גדולה שלי זה לאכול ארוחת צהריים, ובואו נגיד שבפעם האחרונה שניסיתי להערים על מישהו, הוא הצליח להערים עליי במקום – אז לא, אני לא סלית'רין." "אתה בכלל יודע להחזיק שרביט?" אני שואלת בתמיהה. "נראה לי," אומר ג'ינקס. "לא ניסיתי אפילו..."
ועכשיו, נעבור מאדם חסר שאיפות, לילד שבנה לעצמו את העתיד מגיל אחת עשרה. "בילי אמברידג', מה תרצה לספר לנו?" "מה ארצה לספר?" הוא שואל בהתלהבות. "וואו, יש לי כל-כך הרבה מה לתכנן לעתיד. אוקיי, אז חשבתי לגור בבית בעל שתי קומות בלונדון, עם שלושה ילדים וכלב. אני הולך להשקיע במניות וגם..." "אני חושבת שזה מספיק," אני אומרת. "רגע, אבל עדיין לא סיפרתי לך על השמות של הילדים שלי ו..." "אוקיי," אני קוטעת אותו. "ספר לנו קצת על העבר שלך גם. אני חשבתי שלסלית'רין מגיעים כל האנשים הרעים שגומרים בתור אוכלי מוות." "שטויות," עונה בילי אמברידג'. "סלאזר סלית'רין לא הזכיר שום דבר כזה. האנשים מביתו מתוארים כערמומיים ושאפתנים. אני יכול להיות שאפתן ונחמד מאוד." "כן, אבל מה לגבי ערמומיות," אני אומרת. "ערמומיות? אני משתמש בערמומיות שלי כדי לאכול בלי להתלכלך, וכדי להיות חביב על המורים." "טוב, שיהיה," אני אומרת. "אולי תספר לנו קצת על עצמך. אתה יודע, השם אמברידג' מצלצל לי מוכר." "בטח בגלל דולורס אמברידג'," אומר בילי. "היא קרובת משפחה שלי." "אה, כן!" אני אומרת. "נכון! כמובן! טוב, נראה שחוץ מכמה דברים בודדים אתה בן אדם די משעמם. הלאה!"
את התלמיד הבא הצלחנו לראיין, אם כי לא השגנו מידע רב מדי על חייו. "ילד, מה שמך?" אני שואלת בעניין. "אממ..." הוא מגרד בראשו. "נראה לי ש... מייק? או סטיב? אחד מהם..." "רגע, אז אתה לא זוכר איך קוראים לך?" אני שואלת. "לא," אומר הילד חסר השם. "מה אנחנו התחלנו לעשות?" "אני מראיינת אותך לכתבה בלעדית," אני מזכירה לו. "אה... כן!" אומר הילד. "בוודאי שאני אוהב שניצלים!" "אוף," אני רוטנת. "טוב, הילד הסנילי הזה אבוד מראש. אם הוא לא זוכר מיהו, למה שמישהו יטרח להכיר אותו בכלל?"
התלמיד הבא הגיע אלינו מארץ רחוקה מאוד. למרות הבעיות הרבות שהוא נתקל בהם בדרך, הוא הצליח ללמוד בהוגוורטס בשכבה של הארי. "שלום," אומר התלמיד. "קוראים לי אלחנן כהן." "אלהנן?" אני שואלת, מצליחה בקושי לבטא את שמו. "מאיפה הגעת אלינו?" "מארץ ישראל," עונה אלחנן כאילו זה מובן מאליו. "אני שומר את דתי, ובכל זאת לומד בהוגוורטס. מותר לנו כדתיים, לאכול רק מאכלים מאוד מסוימים. אחרי שאנחנו אוכלים בשר, אנחנו חייבים לחכות כמה שעות לפני אכילת מוצר חלב." "מרתק," אני אומרת. "ואיך אתה מצליח לשמור על הדת?" "פרופסור דמבלדור עזר לי למצוא את המטבחים," עונה אלחנן. "שם אני מכין אוכל לעצמי, ומקבל ינשופים עם מאכלים כשרים." "מאכלים מה?" אני שואלת. "כשרים," חוזר אלחנן. "מאכלים שלנו הדתיים מותר לאכול." "באיזה בית אתה בכלל?" אני שואלת. "בית הכנסת."
...
כעת, אחרי שקיבלתם מענה לכל-כך הרבה שאלות, אני בטוחה שאתם הולכים להסתער על הדירוג, להמליץ על הכתבה, ולכתוב תגובה שמהללת ומשבחת את ריטה סקיטר המדהימה. כי אני ריטה סקיטר. ואתם הייתם הקוראים הנהדרים שנשארו לקרוא עד הסוף. אז ערב טוב לכם, והמשך יום נעים!
הסוף!
הפאנפיק דורג PG מטעמי זיופים של צלקות בצורת מכת ברק - זה פשוט מזעזע.
הפאנפיק נועד לגילאי 42 ומעלה - ראו הוזהרתם!
|