רון והארי הביטו בנשל הנחש בזעזוע. לוקהרט עמד מאחוריהם והעביר את מבטו משרביטו של הארי שמטילה אור במנהרה, ואז אל הארי עצמו. הארי העיף מבט לעבר לוקהרט, שישב על ברכיו. "קום," הוא נזף בו וכיוון אליו את שרביטו. לוקהרט קם על רגליו – ואז זינק והפיל את הארי על הרצפה. הוא הזדקף, ועטה את חיוכו המבריק – השרביט של הארי הייתה אחוזה בידו, ומכוונת אל הארי ורון שקפאו במקומם. "ההרפתקה מסתיימת כאן, ילדים!" הוא אמר. "אני אחזור עם חתיכה מהנשל הזה לבית-הספר, אספר להם שהגעתי מאוחר מכדי להציל את הילדה, וששניכם איבדתם באופן טרגי את שפיותכם למראה גופה המבותר. הגידו שלום לזכרונות לשכם!" הוא הרים את שרביטו של הארי גבוה מעל ראשו, וצעק, "אובליוויאטה!" בהבזק מסנוור, קרן האור פגעה בשני התלמידים ההמומים. הם נפלו על ברכיהם, וניערו את ראשם. לוקהרט חייך בסיפוק, ואז שיחק בשרביטו כשאמר: "שלום לכם!" הנער הממושקף השיב לו מבט עמום ומיצמץ בבהלה. "מה? מי אתה?" הוא הביט סביבו. "תגיד, זה הבית שלך?" "כן, ברור," אמר לוקהרט בחביבות. הנער הג'ינג'י חייך, ואז אמר: "נעים מאוד לפגוש אות! אני- " נראה שהוא מתאמץ למצוא את התשובה. "קורנליוס פאדג'," אמר לוקהרט. "זה השם שלך. ואתה עם המשקפיים, קוראים לך... פנריר גרייבק!" "מעולה!" קרא רון. "אני מת על השם קורנליוס פאדג'. הבית שלך ממש יפהפה! אהבתי את העיצוב." רון הצביע על נשל הנחש. "כן," אמר לוקהרט. "העיצוב שלי ממש נועז." הארי הינהן בהבנה. "היי, אתה בעצמך לא הצגת את השם שלך," אמר. "אני?" אמר לוקהרט. "אוי, כמה טיפשי מצידי. אני סטן שנפייק." התוכנית עבדה מצוין ללוקהרט. הוא יבוא לצוות המורים ויגיד להם שהם איבדו את שפיותם – כי רון חושב שהשם שלו זהה לשם של שר הקסמים, והארי בטוח שהוא אדם הזאב אוכל המוות – פנריר גרייבק. "יש לי הורים?" שאל הארי. "בטח!" אמר לוקהרט. "הם פשוט נמצאים בחופשה באלסקה. הם עוד מעט יחזרו. אמרתי להם שאני אשמור עליכם בבית שלי בינתיים." "מעולה," אמר הארי. "אתה ממש נחמד, אדון שנפייק!" "יופי," אמר לוקהרט. "אבל עכשיו כדאי שאני אראה לכם את הקומה העליונה בבית שלי." הוא הוביל אותם לאורך המנהרה החשוכה, חזרה אל הצינור. לוקהרט הזדעזע לקול הפיצוח כשהוא דרך על עצמות בעלי החיים הזרועות על האדמה. הוא הוליך אותם עד לפתח של הצינור. אבל לא היה לא מושג איך אמורים לעלות למעלה. "אממ..." הוא מילמל. "קרה משהו?" שאל רון. לוקהרט צעד הלוך ושוב. "אדון שנפייק?" לוקהרט נעצר. "כן?" הוא שאל. "למה אנחנו לא עולים?" "כי אני חושב איך לעלות..." "למה, הסולם הזה שנמצא לידך מקולקל?" לוקהרט בהה בקיר. סולם גבוה בצבע הקיר היה עמד ממש לידו, והתנשא עד למעלה. "איך לא שמתי לב לזה?" אמר לוקהרט. "אתה ממש גאון, וויז- כלומר גרייבק." "אני קורנליוס פאדג'," תיקן אותו רון, והביט בו בהרמת גבה. "כן, אני פנריר גרייבק," הוסיף הארי. "שיהיה," אמר לוקהרט, והחל לטפס במעלה הסולם מכוסה הטחב, כשגרייבק ופאדג' בעקבותיו. האוויר היה קשה לנשימה, ככל שעלו. הסולם היה חלקלק ונוטף מים, והידיים של לוקהרט היו כבר מטונפות בבוץ. לוקהרט בדיוק הביט למטה כדי לראות אם הארי ורון עומדים בקצב שלו, והוא פתאום התנגש במשהו. לוקהרט הרים את ראשו. הפתח היה חסום בדלת מעוגלת מעץ. לא נראתה שום ידית. לוקהרט הלם עם אגרופו בדלת, ודחף אותה. היא נפתחה בחריקה, ולוקהרט יצא אל האוויר הפתוח. הארי ורון יצאו בעקבותיו, מלוכלכים מאבק ובוץ. "איזה בית יפה," העיר רון. הם היו כעת מחוץ לטירה, ליד האגם הגדול של הוגוורטס, עם הדיונון הענק. "בואו אחריי," אמר לוקהרט.
תוך כמה דקות, הארי, רון ולוקהרט נכנסו לטירה המפוארת. רון והארי שרקו בהתפעלות. "רגע, אז כל זה שייך לך?" שאל הארי. "בהחלט," אמר לוקהרט. "אפילו נתתי למקום הזה שם. סקרוט-פוץ-תחת." "איזה שם רשמי," אמר רון. לוקהרט חייך, והשתדל בכל מאודו לא לפרוץ בצחוק. מעברו השני של המסדרון הגיחה פרופסור מקגונגל בפנים מודאגות. "לוקהרט," היא אמרה. " מה קרה לך?" "אני ממש מצטער," אמר לוקהרט. "הגענו באיחור. רון והארי המסכנים איבדו את שפיותם למראה גופת הילדה. עשיתי כל שביכולתי כדי לעזור להם. הם אבודים." "שלום," אמר רון בחיוך עליז. "אני קורנליוס פאדג'. נעים מאוד להכיר אותך. את הבת של סטן שנפייק? אני מאוד מקווה שכיף לך פה, בטירת סקרוט-פוץ-תחת." מקגונגל מיצמצה כמה פעמים, והביט בשני הילדים בחשש. "לי קוראים פנריר גרייבק," אמר הארי והושיט את ידו ללחיצה. "חייבים לשלוח אותם לקדוש מנגו בדחיפות," אמרה מקגונגל. "אני אוהב מנגו!" קרא הארי. "מה זה מנגו?"
...
את השבועות הבאים בילו הארי ורון בבית החולים של הקדוש מנגו למחלות ולפציעות קוסמים. הם בילו במחלקה סגורה, וזכו לטיפול מסור בקרב הרופאים. אבל המצב שלהם לא השתפר. לוקהרט נודע אחרי הכול בכישרון שלו בקסמי זיכרון. הוא יצא מכל זה בשלום, וטען שהוא מחליט להתפטר בשל החוויה הטראומית שעבר. הוא חזר לחייו הרגילים כאדם נערץ, ובילה את שארית חייו בנעימים עד עצם היום הזה.
הסוף!
הפאנפיק דורג PG אזכור השם הפוגע והמעליב: סקרוץ-פוץ-תחת.
הקריאה באחריותכם: נועד לגילאי 6 ומעלה.
|