שועל001

כולם חושבים שבספרי הארי פוטר מספרים את כל הדברים שקרו להארי פוטר ולחבריו. הרבה דברים לא סיפרו לכם בסיפורו של הארי,אבל הסתירו דבר ענק, אותי.<br>

כותב: מייק קרלו
הגולש כתב 2 פאנפיקים.

פרק מספר 1 - צפיות: 2096

(5) 1 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: הארי פוטר - זאנר: מתח - שיפ: תגלו בהמשך - פורסם ב: 10.04.2019 - עודכן: 11.04.2019

המלץ!

ID : 10397

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק ננטש

כולם חושבים ששבעת ספרי הארי פוטר מספרים את כל הדברים שקרו להארי פוטר ולחבריו. אני רוצה להפריך טענה זאת. הרי ברור שלא סיפרו לכם את כל המקרים שקרו להארי פוטר. אתם בוודאי חושבים שאני מגזים. מה כבר הרי לא סיפרו לנו כבר? זה בטח כל הפעמים שהוא אכל, הלך לשירותים או אפילו רק קרא ספר להנאתו. בקיצור, דברים לא מעניינים וחסרי חשיבות. אני כאן כדי שתבינו כמה שאתם טועים. לא הסתירו ממנו רק את הדברים היומיומיים, הסתירו דבר הרבה יותר גדול, אותי.

אז לפני שאני אתחיל בסיפורי הרשו לי להציג את עצמי. טוב, אני יודע שהדבר הראשון שעושה מי שמציג את עצמו הוא לספר את השם שלו. הבעיה היא שאני לא יכול. עניין ההסתרה שלי לא היה במקרה. אם אני אגיד את השם שלי יכולים לתפוס אותי, ואתם אף פעם לא תזכו לשמוע את הסוף של הסיפור. אז בשביל שלא תסתבכו, אני אספר לכם את שמי הבדוי. אז קוראים לי שועל 001. אני בן 39 ואב לתאומים. אני חצוי דם ולמדתי בהוגוורטס בבית סלית'רין. וכן, הכרתי את הארי פוטר.

אני זוכר שברגע שקיבלתי את המכתב להוגוורטס לא הייתי יכול למחוק את החיוך מהפנים. לא עבר זמן רב וכבר הייתי על הרכבת, בתא פרטי משלי ולאחר מכן על סירה עוד שני ילדים. אישה בעלת מצנפת גדולה ומבט קודר קיבלה את פנינו בכניסה לטירה והובילה אותנו במסדרונות עד שהגענו לחדר קטן. שם היא אמרה לנו שעוד כמה דקות יקראו לנו. לא ידעתי מי יקרא לנו או לאיפה, אבל ההתרגשות היתה גדולה. מימיני עמדו שלושה ילדים. שניים מהם היו גבוהים ולילד שעמד ביניהם היה שיער בלונדיני בוהק. שני הילדים שעמדו משני צדדיו נראו כאילו הם שומרי הראש שלו. כבר אז ידעתי שאסור להתעסק איתם. משמאלי עמדו שני תלמידים. האחד היה כתום שיער. נמשים כיסו את פניו ואפו היה ארוך במקצת. לשני היה שיער שחור ופרוע. משקפיים עגולים כיסו את עיניו הירוקות ועל מצחו התנוסס סימן בצורת ברק. מלפניי היה ילד שנראלי קצת טיפש. הוא כל הזמן איבד את הקרפד שלו. אני זוכר שהיה את הרגע שבו הילד הבלונדיני ניגש לילד הממושקף. כבר אז ידעתי שדראקו מאלפוי והארי פוטר לא יסתדרו. אוי, כמה שצדקתי. האישה בעלת המצנפת נכנסה לחדר והובילה אותנו לאולם ענק. אלפי נרות היו פזורים איפה שאמורה להיות התקרה. האישה הסבירה לנו על הבתים וכמובן שבית גריפינדור הכי קרץ לי. הילד הבלונדיני ושומרי הראש שלו שובצו לסלית'רין. לעומת זאת הילד הממושקף והילד הג'ינג'י שובצו לבית גריפינדור ביחד עם הילד הטיפש, שאני חייב להגיד שהוא הופתע מעצם זה ששובץ לבית של האמיצים, וילדה בעלת שיער חום ומקורזל. ואז הגיע התור שלי. חבשתי את מצנפת המיון וחיכיתי שניות אחדות. לצערי הרב שובצתי לבית סלית'רין. הלכתי לשולחן בית סלית'רין בבושת פנים.

שנאתי את הילדים בבית שלי. הם תמיד לעגו לי שאבא שלי מוגל. שנאתי במיוחד את הילד הבלונדיני, שגיליתי שקוראים לו דראקו מאלפוי. דראקו מאלפוי תמיד הסתובב עם שני החברים שלו, שגיליתי שקוראים להם וינסנט קראב וגרגורי גויל, ופגעו בי, הציקו לי, הכו אותי.....

סבלתי ככה במשך שש שנים. במקום להנות וללמוד בהוגוורטס, הדבר היחידי שעשיתי הוא לספור את הימים עד לחופש הגדול. חיי השתנו בשנתי השישית. הכל בזכות זה שהכרתי אותו יותר, את הארי פוטר.