הטרגדיה של זנב-תולע

הכל התחיל ממשחק תפקידים שבו גילמתי את התפקיד של פיטר פטיגרו. לגלם אותו גרם לי להבין עוד יותר את מה שתמיד הרגשתי - פיטר הוא דמות הרבה יותר אפורה ממה שאוהבים להציג לנו. 

הקטעים בפאנפיק יהיו בעיקרם הקטעים שכתבתי אז, אם כי כניראה יעברו שכתוב, כי המשחק נעשה לפני כמה חודשים.

זה הזמן לציין - כל מי שרוציםות פאנפיק מלא שנאה ותיעוב כלפיי פיטר - זה לא הפאנפיק בשבילכםן. מצטערת.

אחד מהשיעורים היחידים שלימדה את פיטר אמו היה הפעם שבו היא ציוותה עליו לצפות באחד מני העכברושים הרבים שהתרוצצו סמוך לביתו נטרף בידי חתול.

החתול לא טרף את היצור מייד, בתחילה, הוא רק הידק את כפתו על זנבו של העכברוש, שחרר לרגע, ואז לפת שוב כשהמכרסם המרופט החל לברוח. בכל פעם שבה החתול שחרר את העכברוש, התרפה הגוש הלוחץ סביב בטנו של פיטר, שצפה בעיניים בוהות. ובכל פעם שהחתול לפת ביצור המסכן שוב, הגוש חזר להתהדק ביתר שאת.
פיטר לא העז להוריד את מבטו, אף שייחל מאוד לעשות כן. אמו עמדה לצידו, צפתה בשני היצורים, בטרף ובטורף. אבל בעוד העיניים המימיות הצעירות בהו בתקווה ובהלה לסירוגין, העיניים המימיות הבוגרות צפו באותה הבעה קרה ואדישה. היא לא דיברה מלבד מילה אחת, כשפיטר פסע צעד אחד, מהוסס, קדימה; בכוונה לגרש את החתול ולשחרר את העכברוש, שעודנם היו לכודים באותו משחק מעוות. "לא, פיטר. תעמוד ותצפה. אסור לך להתערב."

ופיטר, שכבר הכיר את אמו, ידע שעליו לציית, ונשאר לעמוד.
בסופו של דבר, המשחק נמאס על החתול, לפחות - המשחק בו שיחק בדקות האחרונות. בעוד כפה אחת מהדקת את זנבו של העכברוש לאדמה, בטופר ציפורן קרע החתול את גבו של טרפו. העכברוש צווח והתפתל, וידה של אמו של פיטר התהדקה על כתפו כשערותיו סמרו. הבעת פניה לא השתנתה לא במעט. היא רק פתחה את פיה ואמרה. "תביט, פיטר. תביט ואל תסיט מבט, אפילו לא לרגע."

ופיטר השתדל בכל מאודו להביט, אבל בטנו התהפכה בקרבה. למעשה, הוא חיבב עכברושים מאז ומתמיד. הם היו קטנים וזריזים, וסקרניים ביותר.

שעשועים רבים לא היו לפיטר - לא בבית ולא מחוצה לו. חברים לא היו לו בבית הספר המוגלגי אליו הלך בשנותיו המוקדמות, והשכונה שבה חיו האם ובנה לא היתה מהשכונות המטופחות ביותר, כי אם ההפך. כך היה שגם הילדים שגרו בשכנות אליו, היו מסוג הילדים שפיטר העדיף להתרחק מהם מאשר לנסות להתחבב עליהם. הוא, הילד העגלגל שהיה תמיד מגיע מבין האחרונים בשיעורי ההתעמלות, לא קורץ מהחומר ממנו קורצו שאר הילדים בשכונה - שככל קומתם הנמוכה, היו חסונים ונהגו לבעוט בפחים, להשליך מקלות זה על זה, ולהשוויץ על הצצות גנובות דרך המשקפת של אחד מהם באישה הצעירה מבית שישים ושש - עם השדיים השופעים והשיער הארוך המסולסל.
כל הסיבות הללו הובילו את פיטר להסתובב לבדו עוד מגיל צעיר. אולי זו הסיבה שהעכברושים החלו להתרגל אליו - ומי יודע, אולי זה היה אך סימן לעתיד, להיותו של פיטר ממש חלק מהם.

כך או כך, לצפות בעכברוש הצווח והמתפתל, בדם המכתים את מרצפות האבן, לא היה דבר שהילד בן השבע נהנה ממנו. אבל אמו המשיכה ללפות בכתפו. "העכברוש הזה פיטר, היה טיפש."
"טיפש?" הילד חזר על המילה, תמה. "הוא לא היה יכול לדעת ש-שהחתול יתפוס אותו-"
"טעות." קולה של אמו היה חד. "הוא ידע טוב מאוד שמסתובבים חתולים. עכברושים וחתולים מכירים היטב-היטב את קיומם של האחר. לא רק שהעכברוש ידע, הוא גם כן בחר לפלוש אל תוך שטחו של החתול. העכברוש הזה, יכול להאשים רק את עצמו במותו."
האישה והילד המשיכו לצפות. האחד בעיניים פעורות ומבוהלות, והשניה בעיניים קשות וקפואות. גופו של העכברוש כבר פסק לנוע. וכשזה פסק אסף החתול את הגופה בפיו ונע חלקות על פני המדרכה, זנבו מתנופף בגאווה כדגל ניצחון.
"אתה ואני פיטר, אנחנו עכברושים." פיטר חש באצבועתיה של אמו לופתות בכוח מכאיב את כתפו. קולה החד ממילא הפך חד יותר כשאמרה את המילים הבאות, שנחקקו בו מאז ולעד. "אתה ואני עכברושים, וכולם מסביבנו הם חתולים. לעולם אל תעז להרים את האף מול חתול, לעולם אל תעז לפלוש אל שטח של חתול. תזכור. אתה לא חתול, אתה עכברוש. בהתחלה הם ישתעשעו איתך, יתנו לך את המחשבה שאתה יכול לברוח, שאתם רק משחקים. ואז, מהרגע שתימאס עליהם, שום דבר לא יעצור אותם מלקרוע אותך לגזרים." הקול המחודד הפך שקט יותר, ללא שמץ של כעס, רק של הבנה. "ככל שתפנים את זה מוקדם יותר, ילד, ככה החיים שלך יהיו טובים יותר. אל תיפול לאשליה שאתה יכול להיות אחרת. גם העכברוש החזק בעולם לא יהפוך פתאום לחתול, נכון?"
זה היה אחד מני השיעורים המועטים שנתה לו אמו, אחד מבין כמה בעלי אותו עיקרון זהה. וככל שהשנים עברו, ופיטר אימץ יותר ויותר.

		הפרק הבא