בדיחה פרטית

אני לא מאמינה שפשוט כתבתי משהו שמח. תעריכו ><

xoxoxo

שירי

"אוונס! היי, אוונס!" לילי שומעת טפיחות כפות רגליים מאחוריה, ורואה את פוטר המתנשף קלות מהריצה מתייצב לצידה.
"מה?" היא מרימה גבה.
"רוצה ללכת איתי להוגסמיד בשבוע הבא?" הוא שואל למרות שהתשובה ברורה מראש.
"בחלומות שלך, פוטר!" היא צוחקת, ופונה בסוף המסדרון לעבר הכיתה לשינוי צורה.

זאת הבדיחה הקבועה שלהם, לפחות כך היא חושבת; הוא מציע לה לצאת איתו, והיא מנסה בכל פעם למצוא דרך שונה ויצירתית יותר כדי להביע סירוב. לילי מעולם לא חשבה שתהיה לה בדיחה פנימית עם ג'יימס פוטר מכל האנשים, אבל למרות שרוב הזמן הוא די אידיוט, כשהם התבדחו כך היא תמיד הרגישה שאולי הוא לא כל כך גרוע ושאולי הם אפילו קצת חברים.
וזה נכון שהוא מרגיז אותה עד אין קץ, אבל היא לא מסוגלת להיפטר מהמחשבה שאם הוא היה מתבגר קצת ואם זו הייתה הצעה רצינית במקום סתם בדיחה, היא הייתה כנראה משיבה בחיוב.

אבל למרות שההצעה לא נהיית רצינית, הוא כן משתנה: כשהם חוזרים להוגוורטס בשנה השביעית, היא לא מסוגלת להפסיק להתבונן בו ולהתפלא מכמה בוגר הוא פתאום. זה לא שהוא מתחיל פתאום להתנהג כמו איש זקן וחסר חוש הומור, אבל רבות מההתנהגויות שהיא לא סבלה אצלו פשוט התפוגגו. אולי זה היה תהליך, היא תוהה, ופשוט לא שמתי לב? על השאלה הזו היא לא יכולה לענות, אבל היא כן הבחינה בכך שהוא כבר לא מציק לילדים ומכשף אנשים במסדרונות סתם בשביל הכיף, אלא מתחיל לנצל את יכולותיו ואת מעמדו החברתי כדי לעמוד למען בני מוגלגים כשמתנכלים להם בשל מעמד דמם.
אבל השינוי הכי גדול, כמובן, זה שהוא כבר לא מזמין אותה לצאת. בהתחלה היא מודאגת- האם היא עשתה משהו שהרגיז אותו עד כדי כך שהוא יפסיק את הבדיחה הקבועה שיש להם כבר משנה רביעית? כנראה שלא, בגלל שהיא שמה לב שהוא לא נראה כועס עליה בכלל, אלא ידידותי להפליא, בדיוק כמו שהוא מתייחס אל שאר חבריהם.

אבל לא משנה כמה היא מנסה להוציא את נושא זה מדעתה, היא לא יכולה להפסיק לתהות. בסופו של דבר, היא מחליטה לנקוט בכמה אמצעים קיצוניים- משמע, לפנות אליו ראשונה.
"לא מתכוון להזמין אותי לצאת, פוטר?" היא מגחכת כשהיא משיגה אותו ליד הכיתה לשינוי צורה בדיוק לפני השיעור הראשון.
הוא שפשף את עורפו. "זה פשוט..." הוא אומר "את הבהרת היטב שאת לא מעוניינת, ואני לא רוצה להמשיך להשפיל את עצמי רק כדי להידחות."
להידחות? לילי לא מבינה. אבל זאת רק בדיחה, נכון...? פוטר לא יכול להיות רציני...?
אך פוטר - ג'יימס, היא כבר באמת צריכה לזכור לקרוא לו בשמו הפרטי עכשיו - בכלל לא נראה כאילו הוא צוחק. הוא רק מרכין את ראשו כדי לפגוש את עיניה ומסתכל עליה במבט שנמצא איפשהו בין נבוך לאומלל.
ואז כל החלקים מסתדרים במקום.
"אוה" זה הדבר היחיד שהיא מסוגלת לומר "אז זאת לא הייתה בדיחה."
הוא קימט את מצחו. "למה שזאת תהיה?" הוא שאל בבלבול. הם צריכים להיכנס לשיעור לפני שהיא מספיקה לענות, אבל היא לא חוששת. היא עוד תדאג למצוא אותו אחר כך.
משום מה, היא לא מצליחה להפסיק לחייך.

אחרי השיעור, היא רצה אחריו במסדרון בדרך לארוחת צהריים.
"פוטר! היי, פוטר!" היא צועקת.