נעורים

זה פיקצר על בעל זבוב. אני לא מאמינה שכתבתי משהו על ספר משיעור ספרות, באמת ירדתי לשפל המדרגה ><

xoxoxo

שירי

כל הילדים גדלים, חוץ מאחד.
סיימון היה בן חמש - או שש אולי? - כשקרא לראשונה את המשפט הפותח את הספר פיטר פן. המילים האלו היו מיוחדות, מרתקות, מעוררות צינה וצמרמורת וכבר בהן הוא החליט שזה הספר האהוב עליו.
אמא שלו, שקראה את הספר בעצמה, לא התלהבה. היא אמרה שזה מעודד את הדברים שאותם כינתה 'שטויות', כמו ילדותיות וניתוק מהמציאות, ושאלוהים יודע שלסיימון יש בכל מקרה יותר מידי מזה. ובכלל, היא הוסיפה בנימה צדקנית, הספר מכיל תימות אכזריות ואלימות שאינן מתאימות לילדים בגילו.
סיימון תמיד נאבק בדחף לגלגל את עיניו כשהיא אמרה זאת. הרי לפני שנייה היא הכריזה שילדותיות היא שטות מוחלטת, ועכשיו היא טוענת שהספר לא מתאים לילדים! למרות שאהב אותה מאוד, הוא מעולם לא הצליח להבין את הצורה בה אימו חושבת.
בכל מקרה, הוא הרהר, שני הדברים לא בהכרח סותרים זה את זה. הספר אכזרי, והוא לא מתכוון להכחיש זאת, אבל גם ילדים יכולים להיות אלימים באותה המידה.

ואכן, סיימון לא היה זר לאכזריות לה מסוגלים ילדים. ילדים, לפחות אלו שהכיר, היו יצורים מרושעים למדי שמעולם לא החמיצו הזדמנות להקניט אותו על ההתעלפויות החוזרות ונישנות שלו ועל רעיונותיו המוזרים בעיניהם. בדיעבד אלו לא היו דברים בעלי חשיבות, אלא רק סממנים לדבר מה עמוק ומכוער יותר משיוכל לתאר, שאותו ראה בבירור רק כשהגיע לאי. דבר שאותו למד לכנות בשם 'רוע'.

החוויה של ההתרסקות על האי הבודד, למרות היותה מבהילה ומבלבלת, לא נדמתה בתחילה כמו משהו שיוביל לרוע. האמת, היא שבימים הראשונים סיימון חש שהאי הוא בדיוק כמו ארץ לעולם לא- ג'ק היה פיטר פן, ילד נצחי שרצה להותיר כל אחריות מאחור, וראלף היה דומה לוונדי, והוא נהנה כל עוד זה נמשך אבל תמיד ידע מתי הגיע הזמן לחזור הביתה. כל השאר הם הילדים האבודים, הוא החליט, ועכשיו זה בדיוק כמו בסיפור! זה היה מצחיק אז, והוא חשב שהכל היה טוב.

הוא טעה.

האי לא היה נחמד, ולא היה כמו סיפור בכלל, כפי שהבהיר היטב ראש החזיר התקוע על מקל - היה לו גם כינוי נוסף שעליו סירב סיימון לחזור, כינוי שהעביר בו צינה וצמרמורת - באותה שיחת הזיה שאותה ניהלו לכאורה. האי שאב אותם לתוכו, לעס אותם עד עפר, וירק אותם החוצה בסערה כשכבר לא נותר בהם לשד חיים הניתן לשאיבה.
וסיימון היה הראשון שנגמר. הגיהנום הירוק הזה הטריף אותו, נצמד אליו כמו טפיל של חושך. אבל האמת היא, שהאי מעולם לא היה אמור להפוך למה שהוא עכשיו. אבל הוא כן הפך: בגללם.
הילדים לא זיהו אותו, כשמעד לעברם בחושך. הם לא הקשיבו, ואולי לא שעו להפצרותיו, כשהתחנן. הם רק צרחו ורקדו ודקרו, ואולי מבחוץ זה היה נראה כמעט כמו משחק. זה לא היה; אך רק כשסיימו, כשהתרחקו בזעזוע בדיוק דקה לפני שהים לקח אותו, היה ניתן לראות את הגופה.
הוא שכב שם, יפה ושבור כמו פרח גדוע- חיים צעירים שנקטעו באיבם. הנעורים של סיימון יישארו לנצח: סיימון לעולם לא עומד להתבגר.

(כל הילדים גדלים, חוץ מאחד.)