גורלו של החתול השחור

הבניין כולו בער.
כמויות של עשן התאבכו אל השמיים.
אנשים צעקו, ורצו אל מחוץ למבנה.
ליידיבאג והחתול השחור קפצו מבניין לבניין, ממהרים אל המבנה הבוער.
כעת הם ניצבו פנים אל פנים מול האסון.
ליידיבאג השתמשה ביו- יו שלה כדי להגיע לחלון גבוה בבניין.
שני אנשים ניסו לדחוף את דלת החדר, שנחסמה על ידי קרשים בוערים.
ליידיבאג תפסה את שניהם והם זינקו מהחלון.
היא זרקה את היו- יו שלה לעבר אחד מהבניינים.
היו- יו נתפס על הבניין וליידיבאג נחתה עם שני האנשים על הקרקע.
ליידיבאג סרקה את האזור.
הרבה אנשים היו מחוץ לבניין.
"הבן שלי!" קראה לפתע אישה. "הבן שלי עדיין שם! אתם חייבים להציל אותו!"
"איפה הוא?" שאלה ליידיבאג. "באיזה קומה? את יודעת?"
האישה פרצה בבכי.
"אני לא יודעת!" היא יללה. "אנחנו ניסינו לברוח, ואז איבדתי אותו! אני... מישהו הוציא אותי משם עוד לפני שמצאתי אותו!"
"אל תדאגי," אמרה ליידיבאג. "אנחנו נציל את הבן שלך."
"כדאי שנחשוב על תוכנית, ומהר," אמר החתול השחור. "אולי תשתמשי בקמע המזל שלך?"
"רעיון טוב," אמרה ליידיבאג.
ליידיבאג הניפה את היו- יו שלה באוויר, ודיקלמה: "קמע המזל!"
החפץ שהתגשם החל ליפול למטה, וליידיבאג תפסה אותו בשתי ידיה ובחנה אותו.
היא הביטה במצפן בדוגמא של חיפושית.
"מצפן..." היא אמרה בהירהור, ואז רעיון עלה במוחה. "כמובן! נשתמש במצפן כדי למצוא את הילד. זה בטח יוביל אותנו אליו."
החתול השחור הרים את גבותיו בחיוך.
"איך אני אוכל להסתדר בלי הרעיונות שלך, אה חיפושיתוש?" אמר החתול השחור.
ליידיבאג נאנחה.
הם רצו אל פתח הבניין.
העשן יצא מתוך הבניין, וליידיבאג והחתול השחור החלו להשתעל.
ליידיבאג הצמידה את היו- יו שלה לפיה, והחתול השחור הצמיד את המקל לפיו.
הם נכנסו לבניין, ולכיוון שהמצפן הראה.
ליידיבאג הובילה את החתול השחור במעלה המדרגות, במסדרונות, עד שהם שמעו קול של השתעלות.
"הצילו..."
"אנחנו כבר באים!" אמרה ליידיבאג. "אל תלך לשום מקום!"
לפתע נשמע קול פיצוח רם, והתקרה קרסה ביחד עם ערימה של קרשים ואבנים.
מחסום של קרשים ולבנים נוצר בין ליידיבאג והחתול השחור לבין הילד.
"חתולאגן!" קרא החתול השחור.
הוא נגע בקרשים ובאבנים, ואילו התפוררו לאבק.
הילד המסכן שכב על הרצפה והשתעל.
החתול השחור הרים אותו, והם עשו את דרכם לכיוון היציאה מהמבנה.
כעבור כמה דקות הם כבר היו בחוץ.
האישה הודתה להם בדמעות, תוך שהיא מחבקת את בנה.
ליידיבאג זרקה את המצפן לאוויר, וקראה: "החיפושית המופלאה!"
החפץ התפוגג, ואלפי חיפושיות התעופפו לכל עבר ותיקנו את הבניין.
ליידיבאג חייכה, וחבטה את אגרופה באגרופו של החתול השחור.
"אך," אמרה ליידיבאג. "כמה נחמד זה להציל את פריז. היום הזה לא יכול להיות יותר טוב..."

***

"איפה היא? איפה מרינט?"

סאבין דופן- צ'אנג הסתובבה הלוך ושוב ברחבי הבית.
"תירגעי," אמר טום. "אולי היא אצל אליה, ושכחה להודיע..."
"כן," אמרה סאבין. "אבל היום זה יום המשפחה! איך היא יכולה לפספס דבר כזה חשוב!"
"אני אתקשר לאליה," אמר טום. "היא תמיד יודעת איפה מרינט נמצאת."
"טוב," אמרה סאבין. "אבל תמהר!"
טום ליטף את שערה.
"זה בסדר," הוא אמר ברוגע. "אני אמצא את מרינט. אני מבטיח."
סאבין התיישבה על הכיסא.
עיניה האפורות התמקדו בבעלה.
"טום," היא אמרה. "אתה יודע כמה זה חשוב לי. תמצא את מרינט. היא עלולה להיות בסכנה – מי יודע למה עש לילה מסוגל?"
טום הינהן, ויצא מהחדר.
סאבין נשארה לבדה.
עיניה התמקדו בתמונה שלה עם טום בעלה, ומרינט.
היא לקחה את התמונה, והביטה בה בעצב.
דמעות עלו בעיניה.
"הו, טום," היא מילמלה. "עשית כל- כך הרבה בשבילי. למה אני מתנהגת ככה רק בגלל יום המשפחה..."

חלון עגול נפתח, חושף את שמי הבוקר, אלפי פרפרים התעופפו ברחבי החדר.
גבר בחליפה כהה, מכוסה במסכה, חייך בעונג.
"יום המשפחה!" אמר עש לילה. "מקום להרבה רגשות חיוביים, אם כי יש גם מקום לרגשות שליליים. אשמה, עצב, וכל- כך הרבה דאגה..."
עש לילה הושיט את ידו לאוויר, ופרפר לבן נחת על כף ידו.
הוא הניח את כף ידו השניה על הפרפר, וכשהרימה, הפרפר שינה את צבעו לשחור.
הפרפר התעופף מידו, לכיוון החלון.
"עוף לך, אקומה קטן," אמר עש לילה. "החשך את ליבה של האישה האומללה."

המשך יבוא...

		הפרק הבא