מפוצלים

פרסי ג'קסון , אכן, נלחם כמו שד.

הוא חמק הצידה, דקר ובלם, אך לרוע מזלו, גם אני הכרתי את התכסיס הזה.

החרב של ג'קסון החליקה אל הבקע הפעור. זה הזמן, הנפתי את חרבי-

"עצור!" נערה בלונדינית צצה משומקום, הצלפתי לעברה בנשכנית, אבל משהו עצר אותי, זאת לא הייתה צ'ייס, זה הייתי אני.

לא הייתי מסוגל לפגוע בה, ומצד שני, רציתי להרוג אותה , ומהר.

הנפתי שוב את החרב, אבל צ'ייס עצרה את הלהב בקת הסכין שלה.

"לוחמת" אמר קול בתוכי "רק הלוחמים המיומנים ביותר נלחמים בסכין."

זאת לא הפעם הראשונה שאני שומע את המשפט הזה. לייתר דיוק, זאת לא הפעם הראשונה שאני אומר את המשפט הזה.

מול העיניים שלי עלתה תמונה, מוכרת ולא מוכרת, רגש חם שטף אותי.

ראיתי אותה, קטנה בכמה שנים טובות, הראש שלה מונח על הברכיים שלי , והידיים שלי, ידיים אנושיות! מלטפות את השיער הבהיר שלה.

"רק הלוחמים המיומנים ביותר נלחמים בסכין"אני אומר לאנבת', והיא מלטפת את הסכין שנתתי לה.

"לוק" פלטה אנבת' הבוגרת, ושוב נשטפתי רגש חם.

"אני לא לוק" חשקתי שיניים, דחפתי את כל המחשבות והרגשות למדף קטן במוח "אני קרונוס!"

אני קרונוס. אני מלך הטיטאנים. אני קרונוס!

"אתה חייב לבטוח בי" אני רוצה, אני לא. אני לוק.

אני לא לוק! אני לא לוק! משהו השתחרר בתוכי , לוק קסטלן הקטן הלך והרפה, הלך והתייאש.

העיניים האפורות שלה הסתכלו עלי, לרגע אחד שוב רציתי לחבק אותה.

"לוק קסטלן מת!" שאגתי, בעיקר כדי לשכנע את עצמי, נדחפתי קדימה במאמץ אדיר, לוק נלחם בי בכוח. התלכדנו ונפרדנו לסירוגין.

"אמא שלך" אנבת' נאבקה בי. אמא של לוק. אמא שלי. "היא ראתה את הגורל שנועד לך!"

"לשרת את קרונוס!" שאגתי בכעס, גובר על קרונוס "זה גורלי!"

"לא!" התעקשה אנבת', עיניה התמלאו דמעות, "זה לא הסוף!" הרגשתי לחלוחית גם בעיני "לוק."

אני - לא - לוק - !

הדפתי את לוק בכוח, התאמצתי לא לתת לו להשתלט על התודעה.

אנבת' ניסתה לדבר אלי. "אני אמחץ אותך, ילדה!" שאגתי, מנסה לא לשמוע את הקול שלה.

"לא!" היא צעקה "אתה הבטחת לי! אתה נאבק בקרונוס, אפילו עכשיו!"

"שקרים!" צרחתי, ולוק עזב, לוק נחלש.

דחפתי אותה, היא איבדה שיווי משקל, חבטתי בפניה, ולפני שאתחרט, הנפתי את החרב.

דם נטף מזוויות פיה "משפחה . לוק. אתה הבטחת."

מעדתי

משפחה. תאליה, אנבת', ו- אני. לוק.

"הבטחתי" בהיתי בה, באחותי הקטנה "אנבת'..." היא רעדה על הרצפה, מדממת. "את פצועה..."

"הסכין שלי" היא ניסתה להרים את הסכין, הסכין שנתתי לה, הוא נפל מידה, כל הזרוע שלה פנתה לכיוון הלא נכון, היא הביטה בפרסי "פרסי...בבקשה..."

הוא הסתער קדימה והרים את הסכין, נשכנית התעופפה מידי.

לא היה לי אכפת, התקדמתי אל אנבת'.

"אל תיגע בה!" סינן פרסי.

זעם שטף אותי, התודעה של קרונוס תפסה הכל, אני לוק! נאבקתי, אבל כבר לא הייתי לוק. "גקסון..." נהמתי

אני לא אתן לו!

אתה עוד רגע מת, קסטלן.

אני חי.

"הוא משתנה!" השתנקתי אל פרסי "תעזור. הוא, הוא כמעט מוכן, הוא לא יצטרך עוד את הגוף שלי. בבקשה!"

כל הראש שלי כאב, כאילו חטפתי נבוט, אני קרונוס, קרונוס וזהו!

לוק מת. הוא זז בתוכי. "לא!" שאגתי.

חיפשתי את החרב שלי, ג'קסון התקדם אלי, דחפתי אותו חזק, הוא הושלך בכוח אל הכס של אתנה.

הנערה הבלונדינית מלמלה שברירי משפטים, אבל לי זה כבר לא הפריע, תפסתי את החרב.

חם.

צרחתי, שמטתי את החרב שוב, ידי העלו עשן. דחפתי את קרונוס, אני שוב לוק.

"פרסי, בבקשה..." מלמלתי

הוא התקרב אלי עם הסכין , נאבקתי להשאר לוק, רק עוד רגע...

"אתה לא יכול... לא יכול לבדך.."

מהר!
"הוא ישתלט עלי"

הוא כבר משתלט עלי

"הוא יתגונן, רק אני יודע איפה הנקודה, אני יכול..."

אני יכול?

"אני יכול לשלוט בו!"

פרסי התלבט, הוא העיף מבט באנבת'.

"בבקשה" נאבקתי, נלחמתי חזק "אין זמן"

פרסי מסר לי את הסכין.

פרמתי בידיים רועדות את רצועות השריון, הידיים שלי האטו, קרונוס ניסה לעצור אותי, חשפתי במאמץ את נקודת העור שמתחת לזרוע השמאלית.

אני אעשה את זה!

נעצתי בי את החרב.