אחרי הכל.

אני חדשה כאן, וזה גם הפיק הראשון שלי אי פעם, אז להיות עדינים עם התגובות אם אפשר =]

הארי, רון והרמיוני יצאו ממשרדו של דמבלדור שהם עייפים ורצוצים. הם ירדו שתי קומות אל עבר האולם הגדול בשתיקה, שלפתע נזכר הארי בדבר האחרון שחשב עליו לפני שוולדמורט ניסה להרוג אותו- מגעה של ג'יני על שפתיו. לקח למחשבה שלו עוד כמה שניות להתגבש, כדי להבין לגמרי שוולדמורט מת, והוא וג'יני... הוא וג'יני...

הארי קלט לפתע, ורץ אל האולם הגדול, למרות שהיה עייף ורעב, המחשבה המופלאה הזו גירשה ממנו כל תחושת רעב ועייפות. הוא שמע את קולותיהם המופתעים של רון והרמיוני מאחוריו, אבל הם כאילו החליקו מעליו. הוא רץ, ורץ, עד שהגיע אל דלתות האלון שהיו פתוחות לרווחה, ושם נעצר בחריקה שנשמעה בכל האולם הגדול. הוא ראה את בני משפחת וויזלי מצטופפים ליד גופתו של פרד, ונעמד לידם. הארי לא ידע אם כולם מסתכלים, ולאחר מכן גילה שגם לא היה אכפת לו. הוא שם את ידו על כתפה של ג'יני, סובב אותה ונישק את דמותה המופתעת, והבין, שלא סתם זה הדבר האחרון שחשב עליו לפני שעמד למות. זה היה פשוט מושלם- הוא חזר אל אותה שבת אחר הצהריים, לאחר משחק הקווידיץ', שנישק אותה בפעם הראשונה.

כאשר התנתקו אחד מהשני, רון והרמיוני כבר הספיקו להגיע לאולם הגדול. רון נראה מעט מזועזע מהבעת הרגשות הפומבית הזו, (וכמוהו, גם אדון וויזלי ופרסי), אבל הרמיוני, גברת וויזלי וביל חייכו חיוכים קלושים. הארי וג'יני התחבקו, והוא שמע אותה ממלמלת חרישית לתוך אוזנו "הייתי בטוחה שאתה מת"

"מה איתך." הוא ענה לה. "צריך הרבה יותר מוולדמורט כדי להרוג אותי". הוא הרגיש שהיא רועדת למשמע המילה, ואז הרגיש שכתפו נרטבת – בפעם הראשונה, הוא הרגיש שהיא בוכה.

אני לא יודעת אם אני אכתוב המשך, זה נראה לי סיום יפה =]

		הפרק הבא