כל הזכויות שמורות לגיי.קיי רולינג ולאליעזר יודקובסקי.
חשוב לציין שאני עוצרת בשלב שהארי גילה שקוויל הוא וולדמורט ולא הצליח להחזיר את הרמיוני ומשם קווי העלילה ממשיכים כמו בספרים.
קריאה מהנה!
ואז זה הגיע,
המוות,
האויב האחרון שימוגר,
הרעיון המטופש עד גיחוך,
וילד בגלימה ההולך בקומה זקופה,
כולל היום, מכיוון שהיום הבריח את חבריו מהמוות כדי לשים אותם במקום טוב יותר,
מקום שלא זקוק להארי.
הוא עשה הכל כדי למצוא דרך לברוח מהמוות,
דרך שבה אנשים לא ידעו עוד צער
והאוכלוסיה האנושית תתפתח על גלקסיות אחרות והרעיון שנקרא מוות ישכח מהעולם.
הוא בסה"כ מאמין שבני אדם צריכים לחיות...
קראו לו נאיבי אמרו לו שהוא צריך להשלים עם המוות,
שזה דבר טבעי, שזה חייב לקרות.
"להיפרד מהאנשים החשובים לך ביותר. חברים משפחה, לגרום צער כל כך גדול? אתה שפוי?"
הם לא ענו.
הוא פשוט לא מצא סיבה מספקת שבגללה אנשים צריכים למות. הם לא.
הארי ידע טוב מאוד למה הוא מאמין במה שהוא מאמין.
היום הארי לקח את כל עקרון 'החיים מעל הכל' שלו ושם אותו בצד,
הוא הולך למוות מבחירה ומתפלל שהאנושות תהיה מספיק נאיבית כשהוא לא יהיה.
הוא רצה להיות האדם האחרון אשר נולד למות.
הארי הוציא את הסניץ' מכיס גלימתו ועליו הופיע בכתב אלגנטי: "בסופו של דבר כולנו נהיה מחוץ למשחק". רק על האמירה הזאת הוא רצה להשליך את האבן על הרצפה.
הוא התכונן למה שעומד לקרות.
הוא דמיין את זה כל כך הרבה פעמים, מזכיר לעצמו שזה רק זכרון, הזיה.
אחת אחת עלו הדמיות, שדמו יותר מהכל לרוחות רפאים.
הנה אימו מוחה דמעות מהעיניים הירוקות שלה, שלו. והנה אביו שמבט עצוב נשקף מעיניו, ומימינו עומד סוורוס סנייפ שמת מות גיבורים.
מאחורי הארי עלתה הדמות האחרונה, נפש בת 18 הכלואה בגוף של ילדה בת 12, מי שיכלה להיות המכשפה הגדולה ביותר בדורה, הרמיוני ג'ין גריינג'ר-פוטר.
ראשית פנה לאביו ואמו הביולוגים, הארי ניסה לחבק אותם פגש באוויר.
ג'יימס אומר להארי שמוות, מוות זה לא כואב בעוד לילי ממשיכה לדמוע.
'הם רק צלליות'. הוא הזכיר לעצמו, 'זכרונות שחבויים עמוק, גוש אור חסר תודעה'.
ואז עבר הארי למורה לשיקויים, לא באמת יודע מה להגיד, או איך להודות לו. אז במקום פשוט מחייך אליו חיוך קטן ואומר "תודה לך". בזמן שהסלית'ריני הפנימי שלו הקיא באחורי תודעתו. סנייפ הנהן בהבנה.
ואז פנה הארי לדמות האחרונה, הרמיוני בת ה12 שהייתה על סף דמעות, "סליחה" אמר הארי.
"סליחה? על מה בדיוק?" היא כמעט צחקה. 'זה רק זיכרון הארי'. הוא אמר לעצמו.
"על זה שלא הצלחתי לאחזיר אותך", ענה הנער. "אני ניסיתי, כנראה לא מספיק".
"הארי, בכל הכנות, תשתוק קצת", אמרה הרמיוני ברכות, "אי אפשר להחזיר מישהו מת, אין אף קסם או שיקוי או טכנולוגיה שיכולים לעשות את זה. זה לא עובד ככה. נצל את הרגעים האחרונים שלך ביותר מלהאשים את עצמך על כך שלא הצלחת לעשות את הבלתי אפשרי".
ובזאת הדמיות התפוגגו.
הארי לא בכה, לבכות זה כמו להודות בתבוסה. אז הוא לא בכה, עדיין לא.
|