דעיכה

טוב אז זה עוד משהו מדכא, סליחה פלג :( בנוסף, אני לא לגמרי שלמה עם זה, so please send help

xoxoxo

שירי

נ.ב- בבקשה בבקשה תגיבו לי ותעזרו לי לשפר את זה, יש כאן כל כך הרבה 'כמעט' שכבר שקלתי להקריב עז לשטן (כדי לבקש ממנו למחוק את המילה הזאת מהראש שלי, כמובן)

אחרי כל לילה שרגולוס מבקר במערה ההיא, הוא מגלה שהוא מת קצת כל בוקר מחדש.
זה קצת קשה יותר להתעורר, קצת קשה יותר לקום מהמיטה, קצת קשה יותר להתלבש, קצת קשה יותר לאכול, קצת קשה יותר להסתכל לאמא שלו בעיניים.
(קצת קשה יותר לדבר, קצת קשה יותר לחשוב, קצת קשה יותר לנשום.)
אלו שינויים קטנים ועדינים, שהוא לא שם לב אליהם - או מעדיף להתעלם - עד הבוקר שאחרי הביקור החמישי במערה, כשהוא מתעורר ומגלה שהוא לא מצליח להזיז את האצבעות של יד ימין. הוא לא דואג; המחשבה הראשונה שלו היא מזל שאני שמאלי. הוא מבלה לפחות חצי שעה בוהה ביד ימין שלו, באצבעות חסרות התחושה, ולא מצליח לגרום לעצמו להתרגש מזה.

רגולוס מבין שמשהו באמת מת בו שם כשהוא התחיל לראות השתקפויות של אנשים שלא נמצאים.
הקללה של משפחת בלק השיגה אותך, אמרה אמא שלו אחרי שמצאה אותו מנהל שיחה ארוכה עם בלטריקס שבכלל הייתה באחוזת לסטריינג' באותו זמן. רגולוס סוף סוף מצליח להסתכל לאמא שלו בעיניים וזה מפחיד אותו לראות שהיא לא בדיוק מודאגת. הוא תוהה את מי עוד זה השיג. הוא תוהה אם זה השיג את סיריוס. הוא תוהה אם זה השיג אותה.
(לא, בקשר לאמא הוא לא תוהה, הוא יודע.)

רגולוס חושב שהוא הכי אוהב לדבר עם נרקיסה. למרות שהיא כמו רוח רפאים, הוא בילה עם קיסי האמיתית מספיק זמן כדי שזה ישמע לו כמעט נכון. אחרי הכל, היא כנראה קרובת המשפחה האהובה עליו, אם לא מדברים על סיריוס.
(ולא מדברים על סיריוס.)
ההשתקפות של נרקיסה, בדיוק כמו נרקיסה האמיתית, עדינה. היא אומרת דברים מנחמים, אימהיים, דברים שהוא רוצה לשמוע. אין לה את הטירוף של בלה, את האכזבה העייפה של אנדרומדה, או את הזעם של סיריוס. היא לא צוחקת כמו בלה על כך שהוא רך, או מסתכלת עליו כמו אנדרומדה, שבוהה בו כאילו הוא לא הלך בשביל הנכון. והכי חשוב, היא לא כמו סיריוס, שאומר לו, זו מלחמה, רג'י, תבחר כבר צד.
(רגולוס יודע שהם לא באמת כאן, אבל לפעמים זה כמעט נעים להעמיד פנים שהוא לא לבד.)

רגולוס עומד בפתח החדר של סיריוס, שלא השתנה אפילו טיפה במהלך השנים, מילותיו של סיריוס הלא אמיתי מהדהדות באוזניו. לפעמים אין לך אפשרות שלישית, הוא אמר. לפעמים אתה צריך להסתכל למוות בעיניים ולבחור.
מבטו של רגולוס נופל על תמונה ממוסגרת שנחה על שולחן הכתיבה של סיריוס ואז זז לעבר התליון המזויף שאחוז היטב בכף ידו, ויבבה נפלטת מחזהו כשהוא מבין שאין לו ברירה באמת.

עוד פעם אחת, אומר רגולוס לעצמו כשהוא חוזר למערה. רק עוד ניסיון. רק עוד פעם אחת לפני שהוא מאבד שליטה, רק עוד ניסיון למצוא את דרך הביניים.
התליון המזויף והמכתב שכבר כתוב נשארו בבית; כמו מין תיקווה, לא, אמונה עיוורת, שהוא יצליח, כמו מין תירוץ אחרון לחזור הביתה גם אם ייכשל.
תהליך הכניסה למערה כמעט מנחם: כל כך מוכר, כל כך רגיל, שהוא לא מהסס. עוד חתך ביד ימין שכבר חסרת תחושה כדי להתיז דם על הקיר, עוד שייט במים הירוקים, האטומים, שבהם מוטלות גופות.
(והן חיות, הוא יודע את זה, הן יקומו מן העשן ברגע שייגע במים. הוא מסתכל וחושב שהוא כנראה יהיה אחד מהם עוד מעט.)
השיקוי והכאב שבו מברכים אותו כמו ידיד ותיק. זו חוויה חדשה אבל מוכרת, כי קשה לשחזר במוחו את מידת הכאב אבל הוא כל כך מנוסה עד שהוא מרגיש כמעט מכור.
הוא יושב במערה כל הלילה, אבל אין פיתרון. אין דרך שלישית. הוא בכל זאת שותה את השיקוי שוב ושוב, רק כדי להרגיש שהוא עושה משהו.
ואז הוא בתוך הכאב, הוא מעל השמיים.

רגולוס לא רוצה לצאת מהבית. הבית חשוך וקר, אבל זה הבית ולא יהיו עוד כאלה במקום שאליו הוא הולך. זה נדמה שגופו מתמרד נגדו בכל צעד שהוא עושה לעבר הדלת, רגליו מתקשחות וכמעט מכשילות אותו עד שהוא צריך להיתמך בקירות, אצבעות ידו השמאלית מתכווצות ומתרפות בעווית, ציפורניו שורטות בטפט.
(האות האפל שורף וצורח, ומנחם אות רגולוס לדעת שעד הבוקר זה כבר לא יהיה.)
אמא שלו עומדת בפתח המסדרון ומרימה גבה, שואלת אם הכל בסדר. הוא אומר לה שכן ושהוא נשאר אצל חברים. הוא אומר לה להתראות. לבסוף הוא מצליח להגיע לפתח, וכמעט נפלט ממנו החוצה. הנשימות שלו רדודות, והדלת נטרקת מאחוריו בצליל נקישה.
(לנצח.)
הוא מתחיל ללכת במורד הרחוב, כמעט בהיפוך, לא מסוגל להפסיק להתבונן לאחור אל הבית.

הוא תוהה אם כך מרגיש אדם שמתכנן להתאבד.