התופת

אז קראתי שוב את האסיר מאזקאבן והמשפט הזה נתקע לי בראש :)
נ.ב- בדיעבד שמתי לב שלא הזכרתי את השם אפילו פעם אחת, אבל אני מניחה שאתם יכולים לנחש מי זה...

xoxoxo

שירי

הוא לא ישן. או שהוא ישן כל הזמן, רק לא בלילה. בלילה הוא ער, ער מספיק בשביל לראות את הירח צוחק עליו מבעד לפתח הזעיר בתקרה.
הוא שונא את הירח. הוא חושב שהוא שונא את השמש עוד יותר.
תחת השמש הוא כלב. כלב שחור וגדול, בדיוק כמו הגרים שבסיפורי הרפאים הישנים. לפעמים הוא מרגיש כמו הגרים, יושב בין הסורגים של בית הקברות הזה ומחכה שמישהו ימות.

(הם מתים לפעמים, ואז הסוהרסנים פותחים את דלת הכניסה הגדולה כדי להוציא את הגופה. הוא שונא את עצמו על שהוא מתחיל לחכות לזה.)

זה קל יותר להיות כלב, אבל הוא לא חושב שהוא מחבב את זה מאוד. הרגשות פשוטים יותר ויש פחות מחשבות, אבל זה אף פעם לא באמת נעלם, רק שוכב בשולי תודעתו. רק מצטבר.

(וגם כשהוא חוזר להיות בן אדם, הוא מסרב לחשוב על כך שהוא התחיל לזהות את צורת הכלב שלו פחות כרך כף ויותר בתור הגרים.)

כשהוא אדם, בלילה, הוא חושב. יושב וחושב וחושב וחושב. אין לו הרבה מה לעשות, חוץ מלחשוב ולישון. הוא שונא לישון. הוא לא אוהב לחלום יותר ממה שהוא צריך.
אין לו גם הרבה על מה לחשוב, בכל מקרה. זה תמיד חוזר לאותו הדבר. אני חף מפשע, הוא חוזר ואומר.
זו לא מחשבה שמחה.

כדי לשמור על עצמו שפוי (האם הוא באמת?) הוא משנן. הוא אוהב לשנן, זו מעין חשיבה-שהיא-לא-חשיבה. הוא מנסה לשנן את הכל: את כל מה שזכר מספרי הלימוד הישנים שלו, את כל השירה שהוא יודע שקרא אי פעם. הוא תמיד חוזר על הקומדיה האלוהית של דנטה, אבל הוא לא זוכר הרבה מעבר להתחלה של הקנטיקה השניה, שהוא די בטוח שקוראים לה כור המצרף.
אז כשהוא משנן את הקומדיה האלוהית הוא תמיד חוזר להתחלה.

לתופת.

הוא יושב ובוהה. הוא לא חושב, הוא לא משנן. סתם בוהה במים של הגשם דולפים באיטיות מבעד לפתח הזעיר בתקרה שלו. טיפה אחר טיפה, דקה אחרי דקה. הוא לא רוצה לחשוב. הוא לא רוצה לשנן.

(הוא כבר לא צריך לשנן את התופת. זה תמיד שם.)

טיף. טיף. טיף.
אני חף מפשע, הטיפות אומרות. אין לזה צליל שמח.
טיף. טיף. טיף.
הטיפות מדברות.

(זה לא כאילו שהוא חושב את זה.)

לימים יגידו עליו שהוא מבין הבודדים שלא יצאו מדעתם באזקבאן. הוא תוהה אם זה נכון. לכל אחד יש דברים שהוא משאיר מעצמו שם. לכל אחד יש דברים שהוא לוקח.
אם הוא באמת היה נשאר אותו דבר, הוא מחליט, לא היה את הקול המציק בירכתי ראשו שחוזר ואומר, אני חף מפשע.

(זו עדיין לא מחשבה שמחה.)