Stopping By The Woods On a Snowy Evening

טוב אז התחלתי לראות סרטי מארוול (בהשפעת החברים שלי, יש לציין) וממש התלהבתי מהסרט חייל החורף, ובטעות שמעתי את הtheme song של חייל החורף תוך כדי קריאת שירה של רוברט פרוסט (שקראתי לפיק בשם של שיר שלו), וזה מה שנוצר :)
סליחה מראש ><
נ.ב- יש כמה פסקאות שלא ממש עבדו לי, אם יש לכם הצעות לשיפור בבקשה תעירו!

xoxoxo

שירי

החייל אוהב לחכות למטרות בין העצים. הוא אוהב את ההסוואה, את היכולת להעלם לתוך החושך. הוא שונא את השטח הפתוח. הוא שונא את השלג.
למה הוא שונא את השלג? הוא לא יודע. מבחינה טקטית, הוא מניח, קשה להעלים ראיות בשלג, שבו העקבות נשארות והקרקע נצבעת אדום. אבל זאת לא האמת. לא כל האמת, בכל אופן. הוא שונא את השלג כי הוא קר ורטוב וחסר רחמים. הוא שונא את השלג כי הוא שלמות שנפגמת כל כך בקלות. הוא שונא את השלג כי הוא כל הדברים שהחייל לא יכול לזכור.
(הוא שונא את השלג כי הוא גם כל הדברים שהוא דווקא כן.) 

החייל מחכה למטרה בין העצים כשמתחיל לרדת שלג. קשה לשלג להגיע לקרקע מבין העצים, אבל הוא איכשהו מצליח. הוא שונא את השלג. הוא שונא לחכות.
המטרה לא מגיעה במשך שעות. הוא יודע שהם רודפים אחריו, מבין החייל, או שמי שמגן עליו יודע. זה טוב. לפחות הוא לא ישתעמם עוד הרבה זמן.
אז בנתיים - כי הוא יודע שזה יהיה שווה לו את הזמן - הוא ממתין.
המפקד שלו מזיז רגליים, אצבעות. מותח שרירים ופורש איברים כדי להתחמם. החייל לא זז, נותן לשלג להאסף מעליו כאילו שאם הוא לא ינוע זה לא יהיה אמיתי. הוא מיומן מכדי להסגיר את מיקומו בגלל תזוזה. הוא מקצועי יותר מזה.
(הוא רוח רפאים.)

המטרה מגיע במכונית כה-לא-חשודה שהוא מיד יודע שהוא צדק. מישהו מגן עליו; מישהו חכם. יש לו אפילו חשד קל מי, בחורה שמפורסמת בקהילת המודיעין עם איזה כינוי קליט שהוא לא זוכר עכשיו. זה לא משנה באמת.
הוא יורה בצמיגים, ולמרות שזה אמור להיות קצת יותר מסובך בגלל השרשראות נגד הקרח שהורכבו עליהם זו עדיין לא בעיה. האישה מאבדת שליטה במהירות על המכונית שמתהפכת ומחליקה ממש עד גבול העצים, והם בדיוק איפה שהחייל רוצה אותם.

הוא מרים את הרובה ועיניו פוגשות באלו של האישה, והוא רואה את רגע ההארה הפתאומית שלה כשהיא מבינה מי הוא. היא מנסה לגרור את עצמה רחוק ממנו על רגל שנפגעה בהתהפכות, בתנועות קטנות והיסטריות, נואשות.
השיער שלה נראה כמו דם על השלג.
החייל נזכר במטרה שלו, השרועה מאחוריה, בדיוק באותו רגע שהאישה נזכרת גם היא. היא מנסה לגונן על המטרה בגופה, אבל לחייל אין בעיה לירות בו דרכה. הראש של המטרה מתפוצץ ומכסה את האישה בחתיכות של גולגולת ומוח. היא מדממת מהבטן.
(לא באמת פחדתי ממנו קודם, תספר העכבישה לציפור מאוחר יותר, ותיפול לשתיקה. אבל? ישאל הציפור, מחכה להמשך. אבל, היא תאמר, אני מפחדת עכשיו.)

תהרוג אותה, אומר המפקד, תהרוג אותה עכשיו. אבל החייל מתעלם, הוא כבר לא שומע דבר מלבד מנגינה מוזרה שכאילו מורכבת מחריקות של מתכת, רכבת משקשקת על פסים, וצעקה.
צעקה.
צעקה.
האישה צורחת, והמפקד נובח עוד פקודה, אבל הצליל מהדהד על פני קילומטרים כשהוא לא מקבל מענה. הוא מנסה שוב, כי בוודאי שישנה טעות כלשהי כשהחייל הטוב ביותר בעולם לא מציית לפקודה. גם הניסיון הזה אינו נוחל הצלחה.
כל מה שהמפקד שומע הוא קולה של הרוח שכמו מטאטאת את השלג. הוא כבר לא רואה את החייל, ומסתובב כדי לחפש אותו.
ואז-
בום. המפקד נופל על השלג. מת.
(זה לא טוב, חושב החייל בשעשוע כשהוא נושף על קצה הרובה, לא טוב בכלל.)

הבחורה מביטה בחייל והוא מביט בה בחזרה. דם זולג לה מזווית הפה ונבלע בשערה כשהיא מתנשמת בכבדות, שאיפותיה ונשיפותיה המבוהלות מתעבות לעננים קטנים באוויר הלילה הקר. בבקשה, היא אומרת ותופסת את זרועו, אצבעותיה טבולות בדם ושלג. הוא מבין מה היא רוצה ולוחץ על כפתור המצוקה שלה, מפרק בכמעט עדינות את אחיזת ידיה הקפואות מעל זרוע המתכת שלו. היא מחייכת, טיפה, וגם שפתיו מתעקלות בחיוך מקאברי כשהוא מצדיע לה קלות וחוזר על עקבותיו כמו רוח רפאים.
מאחוריו, על שממה קפואה ולבנה, מוטלים מפקד מת ומשימה חיה. מאחוריו, על הקרקע, מוטלת התרסה.
והחייל כבר לא שונא את השלג בכלל.