גאוות יחידה

בס"ד

דיסקליימר: לרולינג היקרה. לאות תודה על נכונותך לקבל פאנפיקים בלי לתבוע אותנו, אני מאחל לך שתמיד הרמזור יהיה ירוק כשתגיעי אליו, שתמיד יהיה לך נייר בשירותים ושתמצאי מחר שטר של 100 פאונד בכיס.
קריאה מהנה לכולכם ולכולכן. חוץ ממך, שם בצד. לך אני לא מאחל את זה.

אל תוך הרחוב התעתקו שתי נשים לבושות גלימות שחורות משחור. הן צעדו לעבר מבוא ספינר במרץ, כדי להגיע אל ביתו של אותו אדם סורר.
"קיסי, את דורכת לי על הגלימה!" לחשה אחת הנשים האלה בבהילות.
"נו באמת, בלה," לחשה קיסי בתגובה, "תתגברי על זה כבר. או שתפסיקי ללבוש גלימות ארוכות מדי. ככה, לא רק שאני אלכלך לך אותן כשאדרוך עליהן, אלא הן תתמלאנה אבק מהרצפה."
"אבל קיסי, זו גלימת מעצבים!" בלה המשיכה ללחוש בעצבנות.
"למה את לובשת גלימת מעצבים?" נאנחה קיסי בלחש.
בלה גלגלה עיניים, אלא שלא ראו זאת מבעד למסכה שהיא לבשה. "מה זאת אומרת למה? זה של קוקו שאנל!"
"לא ידעתי שקוקו שאנל תפרה גלימות," הודתה קיסי, "חוץ מזה, האדון רוצה רק גלימות שנתפרו על ידי קוסמים טהורי דם, ולא מוגלגים דוחים כמוה."
"קוקו שאנל היא טהורת דם," בלה הסבירה, "את לא מבינה כלום באופנה, קיסי."
"אה, אני לא מבינה כלום באופנה? להזכיר לך מי השתתפה לפני חודש במדור הקבוע של הירחון למכשפה שבו סוקרים מלתחה של מכשפה מוצלחת?"
"אולי מוצלחת, אבל לא אופנתית," עקצה בלה.
קיסי רקעה ברגלה. "הם פנו אליי כי אני אופנתית, בלה," היא לחשה ברוגז.
"הם פנו אלייך כי את לא יודעת להתלבש, קיסי," בלה המשיכה לעקוץ בלחישות, "הם תמיד סוקרים מלתחות גרועות, ובחודש הבא הם ילמדו אותך איך להתלבש."
"זהו זה, נמאסת עליי," קיסי שלפה שרביט, "קרושיו!"
בלה התחמקה מהקרושיאטוס באלגנטיות והקלללה פגעה בעמוד תאורה תועה שהחל להתפתל בכאב.
"יופי, עכשיו תראי מה עשית," אמרו קיסי ובלה אחת לשנייה.
"אכפת לכן? מנסים לישון פה," נשמע קול שקט ומאיים. מחלון אחד הבתים הביט בהן זקן נרגן ועייף עם עור צהבהב.
"היי, זה סוורוס סנייפ!" בלה אמרה, "סנייפ! מה אתה עושה?"
"מה שבני האדם עושים בשעה הזאת, בלטריקס, מנסה לישון," סנייפ ענה בלעג.
"בדיוק היינו בדרכנו אליך," קיסי הודיעה.
"תודה על ההתראה מראש," עקץ סנייפ. ראשו חזר אל תוך הבית. הוא התלבש והמתין ליד דלת הכניסה שהשתיים תגענה אל הבית.
ביתו של סנייפ היה קריר, אפל וטחוב.
"הו, כמה מזמין כאן," בלטריקס אמרה בלגלוג.
"תודה על המחמאה," ענה סנייפ ברצינות, "ועכשיו תאמרנה לי, מדוע הגעתן הנה בשעה הזאת והפרעתן את מנוחתי?"
"הודעה מהאדון," נרקיסה אמרה בפנים חתומות.
"אדון?" שאל סנייפ בבלבול, "איזה?"
"יש לך רק אדון אחד," הזכירה לו בלטריקס, "או לפחות אמור להיות לך..."
סנייפ התעשת. "אה, נכון. מה דמבל- וולד- אדון האופל רוצה?"
"אנחנו לא יודעות," הודתה בלטרקיס.
"מה יש, בלה, אדון האופל לא משתף אותך בכל דבר?" עקץ אותה סנייפ.
בלה לא ענתה לו. "בוא כבר," היא אמרה לו ושלושתם התעתקו משם.

וולדמורט ישב סביב השולחן הארוך והאפל שלו אי שם בבית של אחד מחסידיו. לצידו ישב חסידו הגדול ביותר, ברטי קראוץ' הבן.
"איפה בלטריקס? היא כל כך נלהבה כששמעה שהיא מוזמנת למפגש איתי," וודלמורט הרהר בקול רם, "רודולפוס," הוא פנה לבעלה של בלטריקס, "איפה אשתך?"
"אני לא יודע ואני לא רוצה לדבר על זה, אדוני," רודולפוס ענה במהירות. הרי יש משהו נורא יותר מכך שאשתך בוגדת בך עם הבוס שלך, וכולם בסדר עם זה? ברור שלא, אבל למה שרודולפוס יתלונן?
אל תוך החדר נכנסו שלוש דמויות לבושות גלימות ומסכות.
"הו, הגעתם," אמר וולדמורט.
"הו, אדון יקר וחזק וחכם וחתיך שלי!" מיהרה בלטריקס לומר. היא רצה לעברו של וולדמורט וניסתה לנשק את ידו, אלא שהמסכה הפריעה לה. סנייפ ונרקיסה המובכים הורידו את המסכות. נריסה התיישבה בין לוציוס מאלפוי למקנייר, וסנייפ בין דולוחוב לקראב.
"בלטריקס, את מביכה אותי," וולדמורט מלמל והסמיק.
"אדון, קיעקעתי את הכתובת 'אדון האופל' על שתי הלחיים שלי!" היא המשיכה.
"בלטריקס, למה את לא יושבת?" המשיך וולדמורט לשאול.
"כי אני רוצה שתראה את הקעקועים!" המשיכה בלטריקס המתלהבת.
וולדמורט נאנח והסיר את המסיכה מפניה של בלטריקס.
"אני לא רואה שום... שום קעקוע," הוא אמר בבלבול.
"אה, לא על הלחיים האלה, אני אראה לך," מיהרה בלטריקס לומר והחלה לחפש את האבזם שבגלימתה.
"לא!" וולדמורט מיהר לעצור אותה. בלטריקס נעצה בו מבט אפל שהפחיד אפילו אותו, והוא מיהר לומר, "כלומר, אני מאוד מעריך את המחווה, אבל לא נעים לי מרודולפוס."
"לרודולפוס לא אכפת," בלטריקס אמרה.
רודולפוס משך בכתפיו בייאוש.
"טוב, אחר כך, תשבי," ביקש וולדמורט.
"אני לא יכולה לשבת, זה עוד כואב, הכנתי את זה ממש הבוקר," בלטריקס אמרה בגאווה.
וולדמורט נאנח. "טוב, נעזוב אותה. כמו שאתם בוודאי יודעים, מי שיושב בחדר הזה הוא חבר חוג החסידים המצומצם שלי. אלא שאני אוסף חסידים ומעריצים רבים כל כך."
"איך אפשר שלא? אתה מושלם!" בלטריקס צהלה לה מאי שם.
וולדמורט נאנח והמשיך. "אז חשבתי שנצטרך לגבש את עצמנו איכשהו. שתהיה זהות אחידה לכולכם. רעיונות?"
"יום כיף במוזיאון מדאם טוסו?" הציע אחד מהיושבים שם.
"אבדה קדברה," אמר וולדמורט והרג את האדם ההוא, "אני פשוט לא סובל פסלי שעווה."
הנוכחים הביטו המומים בגופתו של האיש ההוא.
"רודולפוס," אמר וולדמורט והחווה בראשו.
רודולפוס נאנח והחל לפנות את הגופה מהחדר. נכון, זו עבודה משפילה, והוא היה במקום של כבוד לפני שהביא לשם את אשתו באחד הימים כי לא מצא לה בייביסיטר ואז היא תפסה את מקומו היוקרתי. אבל למה שהוא יתלונן?
בזמן שרודולפוס פינה את הגופה, וולדמורט נעמד והחל להסתובב ברחבי החדר. "אנחנו צריכים מדים. אנחנו צריכים לוגו. אנחנו צריכים שם."
"הלוגו יהיה הפרצוף היפהפה שלך!" בלטריקס מיהרה לומר, "והשם שלנו יהיה אוהבי אדון האופל! לא, מאהבי אדון האופל!"
"לגבי המדים, נמצאת כאן מכשפה שירדה למחתרת כבר לפני עשר שנים, ב1971, וגרמה לכולם לחשוב שהיא מתה," וולדמורט אמר בזמן שרודולפוס בדיוק חזר.
"רודולפוס, תכניס את האורחת שלנו," הוא ביקש ורודולפוס נאנח שוב והכניס לתוך החדר את קוקו שאנל.
"היי, את עיצבת לי את הגלימה!" בלטריקס התלהבה.
קוקו שאנל הביטה בבלטריקס העומדת. "לא טוב," היא אמרה במבטא צרפתי, "א'גזרה של א'גלימה לא מתאימה למבנה א'גוף שלך. בגלל זה א'גלימה שלך מטאטאת את א'רצפה. אני לא אתפלא אם דורכים עליה כל א'זמן."
בלטריקס הנעלבת שלפה שרביט.
"אקספליארמוס," מיהרה קוקו שאנל לומר והשרביט של בלטריקס הגיע אליה. "בכל מקרה," היא המשיכה, "חשבתי על מדים דומים. אתם יודעים, גלימות שחורות, מסיכות."
"ומה לגבי הסמליל?" שאל וולדמורט, "רעיון? מישהו?"
הוא הביט באיבה בפיטר פטיגרו הזערורי והרזה עד שניתן היה לראות בבירור את קווי המתאר של השלד שלו. הוא זלל לו נחשי גומי.
"עד מתי תאכל זנבות של תולעים, זנב תולע?" וולדמורט נאנח בייאוש, "אני מוקף במטומטמים. אבל זה יכול להיות סמליל לא רע."
"מה, איך פיטר אוכל גומי?" שאל ברטי קראוץ' הבן בבלבול.
"לא, גולגולת שאוכלת נחש," בלטריקס עקצה בסרקזם.
"האמת שגולגולת שאוכלת נחש הייתה מה שהתכוונתי מלכתחילה," נעלב וולדמורט.
"אה, כמובן, רעיון כביר, אדון! אין כמוך! אתה מושלם! הייתי מקעקעת את הלוגו הזה על הזרוע שלי!"
וולדמורט חייך. "רעיון לא רע, בלטריקס. זה יראה על נאמנות."
שאר הנוכחים בחדר נאנחו בייאוש.
"תודה בלטריקס," דוליש אמר בסרקזם.
"אתם צריכים להראות נאמנות! הו, אני יודעת איך נקרא לעצמנו! נאמני אדון האופל! שומרי אדון האופל! אדון האופל לנצח נצחים! התינשא לי אדון האופל?" בלטריקס המשיכה לזרוק רעיונות ורודולפוס טפח על מצחו בייאוש.
"בואי לא ניסחף," ניסה וולדמורט להרגיע אותה. באמת שהיא מפחידה אותו לפעמים.
"כן, בלטריקס, תפסיקי להתחנף," עקצה אותה נרקיסה.
"את פשוט מקנאת בי," בלטריקס חרצה לעברה לשון.
"במה כבר יש לקנא בך?" נרקיסה ענתה.
וולדמורט ושאר תומכיו הביטו בנרקיסה ובלטריקס לסירוגין, כמו משחק טניס.
"אני יפה יותר ממך."
"הא! כן, בטח. את רק חושבת שאת יפה כי את לובשת קוקו שאנל, והיא בעצמה אמרה לך שזה לא טוב עלייך."
"לפחות אני לובשת בגדי מעצבים! איפה אמרת בעיתון שאת קונה את הגלימות שלך? מדאם מלקין? מה, חזרנו ללמוד בהוגוורטס?"
"טוב די!" צעק מקנייר ונעמד, "אכלתן לי ת'ראש! עשיתן לי ת'מוות! אכלתן! מוות!!! בא לי לכרות את הראש לאיזה היפוגריף!"
וולדמורט הביט במקנייר בהשתוממות.
"אוי, סליחה אדוני," מיהר מקנייר להתנצל והתיישב.
"אכלתן... מוות... מקנייר, אתה גאון," וולדמורט אמר ברגע של שמחה טהורה. מאז, בכל פעם שהטיל פטרונוס הוא חשב על הרגע הזה. אלא שאדון האופל מעולם לא הטיל פטרונוס. להפך, כשהוא פוגש סוהרסן, הוא יונק מהסוהרסן את השמחה.
"מה? מקנייר גאון? מה איתי?" שאלה בלטריקס.
"את סבבה," וולדמורט מיהר להרגיע אותה.
"אני אעשה הכל בשבילך!" בלטריקס ענתה.
וולדמורט טפח על מצחו בייאוש. איך הוא יפטר ממנה?
"יודעת מה? לכי למשפחה אקראית ותהרסי להם את החיים במקום את שלי," אמר וולדמורט במהירות לפני שקלט מה אמר.
"רעיון טוב! ואז אני אראה לך את הקעקוע הארוך שעשיתי... שם," היא אמרה. "זה ארוך, וזה שם. זה לונגבוטום (הערת המחבר: באנגלית, תחתית ארוכה). היי, זו משפחה שאני מכירה! אולי אני אהרוס לה את החיים!"
"כן," אמר וולדמורט בהיסח הדעת כשבלטריקס יצאה משם בצהלות שמחה וגיל, "אז מדים יש, שם לקבוצה שלנו יש, סמליל יש, אוכלת מוות חדשה יש," הוא הנהן לעבר קוקו שאנל, "אז אתם צריכים לקעקע את הסמל על הזרוע שלכם ובכל פעם שאגע בסמל שיקועקע על הזרוע שלי זה יצרוב לכולכם בעור ותהיו חייבים להתייצב."
"רגע, מי דיבר על צריבות?" שאלה קוקו שאנל, "זה יעשה ממש רע לעור היד."
"אבדה קדברה," הפטיר וולדמורט בשיעמום וסימן לרודולפוס עם הראש לפנות את גופתה של קוקו שאנל. "אה, ואל תשכח לרשום את השם שלה בספר השיאים שלי כאוכלת המוות שכיהנה הכי פחות זמן," הוא אמר לרודולפוס לפני שיצא.
"אז זהו, יש הכל. ועכשיו תסלחו לי, יש לי איזה עניין קטן עם תינוק במכתש גודריק," וולדמורט אמר ויצא משם בבהילות, "ליל כל הקדושים שמח."
וכשרודולפוס חזר ושמע לאן וולדמורט הלך, הוא שוב התאכזב. עניין עם תינוק? איך לכל הרוחות בלטריקס הצליחה להסתיר ממנו את זה?